אמאל'א

אתמול זוהר אמרה לי:

I know why you're cooking, it's becuase you're stressed over your work and instead of stress-eating you're stress-cooking! you're making way too much food for us, we're going to explode! Stop with your stress cooking and come with !me for a rolerblade walk

ופתאום קלטתי כמה אני לחוצה וכמה היא צודקת. 

סיפרתי לה שאני מרגישה שאני איטית מדי. שאני מקבלת גרנטים אחרי כולם, שכולם מפרסמים לפני ואני נאבקת במאמרים שאני עובדת עליהם כשהאחרים מפרסמים ברצף. היא אמרה לי שככה היא מרגישה בקשר לקריאה. 

שאלתי אותה מה היא עושה עם זה. היא אמרה שהיא רואה שכולם גמרו לקרוא את הקטע ועונים כבר על השאלות, והיא עדיין באמצע הקטע ויודעת שזה יקח לה זמן. אבל היא אומרת לעצמה שאין מה לעשות, והיא תגמור לקרוא בקצב שלה, ובסופו של דבר תבין אפילו יותר מאחרים. (וזה נכון. ההבנה שלה עמוקה בצורה יוצאת דופן והתפיסה שלה מהירה). היא אמרה, אני יודעת שאני קוראת לאט אבל אני מבינה היטב, ויודעת שאסיים בסופו של דבר. היא שאלה אותי מה יותר מפריע לי, זה שדברים מתקדמים לאט או שאנשים אחרים מתקדמים מהר? (שניהם, אני חושבת) היא אמרה - פשוט קבלי את הקצב שלך, ודעי שאת עושה הכי טוב שאת יכולה ואת לא יכולה יותר מזה, ואת תצליחי בסופו שלך דבר. אז תפסיקי לסבול.

היא עוד לא בת 10.

איכשהו, למרות שהיא נתנה לי את כל התשובות זה לא עזר ונלחצתי עוד יותר. פתאום שמתי לב שהצטברה לי ערימה ענקית של משימות קטנות ששמתי את כולן בצד כדי לגמור לעבוד על המאמר הנוכחי. המשימה הכי מפחידה ששמתי בצד היא לתקן את המאמר הקודם לפי ההערות של השופטים. הם העירו הערות מאוד לגיטימיות שרובן המכריע קל ונכון לביצוע, אבל הערה אחת קצת מפחידה אותי כי אני יודעת שהיא נכונה, אבל לא בטוחה איך לתקן. כדי להיות בטוחה אני צריכה להכנס לזה, אבל כדי להכנס לזה אני צריכה לצאת מהמאמר הנוכחי, ואם אצא ממנו, איך אגמור אותו? כמו כן יש לי שתי עבודות מסטר לבדוק, שלוש הרצאות להכין, ומאמרים לקרוא לפורום בו אני מלמדת. את כל אלו שמתי בצד כדי להתרכז במאמר הנוכחי. מזל שזוהר שמה לב שאני לחוצה כי אחרת סתם הייתי לחוצה בלי לשים לב. ואני חשבתי שאני מחוברת לרגשות שלי, אפילו ללחצים שלי אני לא מחוברת!!! 

אז ישבתי היום והכנתי את שלושת ההרצאות והדפסתי את שני המאמרים. תוך כדי נזכרתי שמאז הקיץ ואז לסוף הסמסטר שעבר חלק גדול מהזמן שלי הושקע בללמוד אוקינוגרפיה פיסקאלית במקום במחקר, ושבעצם בשנה האחרונה כתבנו שני מאמרים ענקיים והתקדמנו עצומות בהבנה ובכיוון המעבדה. זכרתי שאני מהירה, פשוט אני עושה מיליון דברים במקביל שאני אפילו לא שמה לב אליהם. כמו מעבד גדול שעובד על המון משימות במקביל ולא מבין למה הוא לא מתקדם מהר כמו שהוא רגיל. 

אני חושבת שאאמץ את הגישה של זוהר, לקבל את החסרונות והיתרונות שלי כמו שהם ולהמשיך להאמין ביכולת שלי לכוון את עצמי לטוב. 

הם די מדהימים הילדים שלי. משהו אני בכל זאת עושה טוב.