אמאל'א

ואני רוצה ללכת לישון.

אבל בא לי לכתוב פוסט לפני השינה. ישבתי ועברתי על האמיילים - כל המחלקה שלי עובדת ושולחת מיילים בשעות האלו. 

וחשבתי איזה מזל יש לי שהאנשים שאני עובדת איתם הם חברים שלי ואני יכולה לעבוד איתם, ללמוד מהם, ולשלוח להם תמונות יפות של אקוודור, לשם השראה. המחלקה שלי והמעבדה שלי והסביבה הקרובה שלי הם בית בשבילי, וזה המון.

ואז ליאור בא והתיישב עלי. הוא ברח לממיע שניסה להרדים אותו ונרדם בעצמו. וחשבתי איזה מזל יש לי שיש לי ילדים חמודים שכאלו שאני אוהבת, ובית מבולגן וכרגע מלוכלך שאנחנו לא מצליחים להשתלט עליו, אבל אני אוהבת וכיף לנו בו.

אז אפילו שהיה לי יום קשה מקצועית, בו שוב נפגשתי עם הגבולות שלי ועם הטעויות שלי ועם כל מה שאני לא יודעת לעשות עדיין, יש לי מזל שיש לי אנשים כאלו בחיים שלי. זה שאיך שרציתי להשתמש במטלב ולא הצלחתי מיד איש המחשבים בא לסדר את זה והצליח. ואיך שכתבתי מייל לזה שיודע מטלב הוא במקרה היה בסביבה ובא ללמד אותי להתחיל. והכל רץ נורא מהר במטלב. וזה שאיך שהבנו שעשינו משהו לא נכון מיד מנהלת המעבדה שלי התחילה לעבוד כדי לתקן את זה. וזאת שתמיד עוזרת שלחה לי לינק לוובפייג' שמסביר איך לעשות את הערכת השגיאה נכון.  והמומחה מהחברה שלח לי לינק להוריד את התוכנה שאני צירכה. וזה שעובד איתנו שמע את הרעיון שלי והציע רעיון אפילו יותר טוב. והסטודנטיות המקסימות שמנסות כל הזמן ויש להן כח לנסות כל פעם מחדש, אפילו שזה קשה. כי ככה זה מדע.

חייב לצאת מזה משהו טוב. חייב. אפילו שלאט, אפילו שקשה, חייב לצאת מזה מדע טוב,כי אנחנו עושים אותו בהמון המון אהבה,שיתוף וסבלנות.