אמאל'א

אני קוראת ספר של הסופרת האהובה והמקשה עלי, אן טיילור, נישואי חובבים. ההבנה שלה בנימי הנפש של אנשים מדהימה אותי כל פעם מחדש.

פאולין ומיקל נפגשו במלחמת העולם השניה בארה"ב. הם התאהבו, הוא יצא למלחמה (כדי להרשים אותה), נפצע וחזר, והם התחתנו. היו להם שלושה ילדים והם מעולם לא למדו להיות זוג. מעולם לא למדו להיות מאושרים. הבת שלהם ברחה מהבית, והם עברו הרבה תלאות, אבל אפילו אחרי שנפרדו, לא מצאו את האושר.

היא כותבת כל כך קטן ומדויק שזה נכנס לכל החורים והספקות בלב ומעלה שאלות קשות.

פעם היא פאולין הרגשנית שלא מבינה את הקור והריחוק של מיקל, ופעם היא מיקל המחושב שמסתכל על הרגשנות של פאולין ועל הריכוז שלה בעצמה ותו לא, ונפגע ונסגר. אחד הפרקים שהיו לי יותר קשים לקריאה היה הפרק של קארן הבת הקטנה, השקטה והחכמה שלהם שמתארת את הבדידות שלה בתוך הריכוז שלהם בעצמם ואת כמה הם לא רואים את הילדים שלהם באמת. עוד יותר קשה היה כשהם מצאו את הבכורה ולא הביאו אותה הביתה, כי היא היתה מסוממת מדי. 

כואב לראות אנשים שכמהים למגע ולרגש אבל נשארים מאשימים כועסים ורחוקים. מתוך חוסר ראיה וזהירות על האחר.

כואב לראות חיים שלמים עוברים ככה, בחוסר אושר, בחוסר אונים, חוסא תיקווה. 

ואין דבר בסיפור הזה שלא מוכר לי בוריאציה זו או אחרת שלו. וכל דבר מוכר בסיפור הזה אפשר לתקן. אפשר לשנות.

האושר הוא בתפיסה שלנו.

happiness is a state of mind.

בפוסט הקודם היתה לי שיחה מרגשת עם אמפי ובה הבנתי כמה דברים על עצמי. הבנתי גם שמעכשיו אני לא אנסה להציג את המאמרים שלי כדי שימצאו חן בעיני העורכים. לא אנסה להפוך את המסר המורכב למשפט פופולארי עמום. לא אנסה להגיד מה שאני לא יכולה, ואדייק עד כמה שאני יכולה בניתוח ובתיאור התוצאות. הרעיונות והחלומות ישארו בדיון, ויוצגו ככאלו. אם זה יהיה מספיק מעניין ומלהיב בעיני העורכים והשופטים יופי, אבל זה לא בידים שלי. בידים שלי הן השאלות שאני שואלת והאמת והדיוק שבה אני עונה עליהן, כולל המגבלות. על זה אני לא מתכוונת להתפשר.

זה מאוד הרגיע אותי והביא לי שלווה.

המון המון תודה אמפיארטי. את מאמנת בחסד בעיני.

ותודה לכל אחד ואחד מכם המגיבים.