אמאל'א

בקשר לישראבלוג.

הרי הפלטורמה עד כמה שהיא מוכרת ונחמדה היא לא מה שעושה את חווית הבלוגים כאן. זה אנחנו, הדיון, התגובות החברות, שעושים את המקום. אז אם יקרה המקרה והמקום יסגר נוכל לעבור כולנו למקום אחר, בהסכמה ובחברותה, לא?

הדרך שעברתי כאן

כתבתי כאן מאז דצמבר 2003. כשהבת של אחותי גילתה את הבלוג ב-2008 פתחתי בלוג אחר ועברתי אליו. מדי פעם הפכתי את הבלוג לפרטי וחזרתי בי. כשחזרנו לארץ חזרתי לכאן. כל פעם שהיה לי סוער מדי, למשל כשהעליתי את חמת המתנגדים לניסויים בבעלי חיים והיה כאן ויכוח לוהט, והפניות לבלוג הגיעו לקוליגות שלי, העברתי את הבלוג לטיוטה. איבדתי את הבלוג והוא חזר אלי, איבדתי את הרצון והיכולת לכתוב, והם חזרו אלי, כל כך הרבה תהפוכות עושות אותי עכשיו צופה מהצד. המקום הזה חשוב לי. היכולת להעלות את המחשבות והרגשות שלי על הכתב, ולהבהיר לעצמי מה עובר עלי, היא נפלאה. זה שאנשים מגיעים לכאן, קוראים את מה שאני כותבת ואפילו משאירים לי תגובה, מחמם וממלא לי את הלב. הפוסטים שלכם מלמדים אותי ומרגשים אותי והדיונים בתגובות מלמדים אותי הרבה. אני רוצה להאמין שזה משהו שיכול לעמוד במעבר לפלטפורמה חדשה. שהקשרים הוירטואליים הממשים שנרקמו כאן, יותר חזקים מזהות השרת והתמיכה. אנחנו הנכס שלנו, לא של נענע ולא של ערוץ 10, לכן עלינו לשמור על עצמנו ועל הקשר ביננו.

הזיכרונות והגיבוי

זה שהקטעים עברו לטיוטא בעצם מונע ממני לדפדף יותר מדי אחורה. פעם כשהייתי רוצה להזכר איך הרגשתי בסיטואציה מסויימת בעבר פשוט הייתי מחפשת את החודש והשנה ומוצאת את הזכרונות הריגשיים שלי שם. אני כבר לא עושה את זה די הרבה זמן. גם כי טכנית זה קשה, כי הפוסטים בטיוטא, וגם כי הצורך לחזור לעבר פחת, לא יודעת למה.

מקום לתקווה

מאוד מדאיג אותי המצב בין אחותי לבנות שלה. מדאיג ומבהיל. 

היום דיברתי עם הילדים על זהות מינית, על הדלקויות ועוד דברים והבנתי משהו. אני אוהבת אותם כל כך שתמיד אמצא דרך להבין ולקבל אותם ולהיות להם בית. לא משנה כמה הבחירות והרצונות שלהם יהיו שונים משלי ואולי אפילו יאכזבו אותי בהתחלה. אני אמצא דרך וכל עוד נהיה קרובים ונעבור את זה ביחד, כל דבר שיקרה פחות מפחיד. על התגובות וההתייחסות שלי יש לי שליטה וזה די הרבה.

לילה טוב.