אמאל'א

על תחרות שהפסדתי 
למרות שהייתי הכי טובה, 
שבורה ומפוחדת מאוד 
ועצובה 
קטפתי גיטרה מהחדר 
שרתי לעצמי לבד, 
ועל כך אני מודה 

לאנשים ברחוב, ש- 
חשבו שאני משונה 
לשכנים, שצעקו לי 
כשלא שמתי לב אל השעה 
לעצמי, שתמיד אמרתי 
"מותק, יום אחד את עוד תהיי גדולה" 
אני מודה 

מילים של אריק ברמן למירי מסיקה.

מאוד לא פשוט ללמד אנשים ולתת להם מוטיבציה. אפילו עוד יותר קשה לחנך אותם ולגרום להם להאמין. אנשים יוצאי דופן, בדרך כלל, באים עם כל מיני תכונות אחרות שמקשות עליהם בחיים. אם זה קשב פנימי עמוק ונתק מסויים ממה שמסביב, אם זה חוסר יכולת להבין תהליכים ורמזים חברתיים מסביבם. אם זה בעיות קשב וריכוז. אנשים יוצאי דופן צריכים את הקבלה, האמון והחיבוק של מי שסביבם, כדי שיוכלו לממש את הפלא שיש בתוכם. הם צריכים לדעת שלמרות שהם אחרים, לטוב ולרע, אוהבים אותם, מקבלים אותם, ומאמינים בהם. לא מקטינים אותם, לא מבקשים מהם להתאים לסביבה במחיר של ויתור על האמת שלהם, ומצד שני, לא נאלמים מולם, ולא מוקטנים מהם. כי הם צריכים ללמוד, כמו כל אחד אחד, איפה הם צריכים להשתפר, על מה הם צריכים לעבוד, והם צריכים להבין איפה החוזק שלהם. מה המתנה שהם קיבלו ומייחדת אותם. הם צריכים את הראי של המורים שלהם כדי להבין לאט לאט, מי הם. לכן מורים טובים צריכים להעביר ביקורת ולחזק. לתקן טעויות, להאיר בעיות, ובמיקרים הנדירים בהם נוצר פלא מול העיניים שלהם להגיד לתלמיד - זה פלא. זה ניצחון שלך. זה כח שיש לך.

46 שנים ויום עברו עלי בעולם הזה (אתמול יומולדת. :-)) והייתי בכל הצדדים של הסיפור הזה. הייתי יוצאת דופן שלא ידעו איך לחנך אותה, הייתי פחות טובה מעילוי שהיה בסביבה שלי, לימדתי אנשים אחרים טובים ואף טובים ממני. באף צד זה לא קל, אבל בגלל ההיסטוריה האישית שלי וכל הפגיעות שעברתי בדרך אני משתדלת מאוד לתקן וללמד ולהנחות עם הרבה מאוד אור ואהבה. אני מעירה ומתקנת ומסבירה, אבל גם משבחת ומאירה ומטפחת. אני מאמינה בהם שהם יכולים להגיע הכי רחוק, וכמעט תמיד הם מגיעים יותר רחוק ממה שהם האמינו. אני משתדלת להיות הראי הזה, שעוזר להם למצוא את החוזק, את המקומות שצריך לתקן, ואת האהבה הגדולה שיש בהם למה שהם עושים.

בדרך שלי היו לי מעט מדי מראות בהירות. אני מרגישה שהלכתי בערפל מסויים, לא מודעת לחולשות ולמגבלות שלי ונכשלת באותם כשלי אופי חזור וכשול בלי שאף אחד יגיד לי - אלו הדברים שמכשילים אותך. אלו הדברים יוצאי הדופן בך. טפלי בראשונים השתמשי בשניים. (חוץ מממיע. מה שגורם לי לחשוב שאולי זה לא היה ברור למסתכל מבחוץ. אבל אני לא מבינה איך לא.) היתה לי תחושה מעורבת ומתסכלת של אני יוצאת דופן אבל איכשהו זה לא מספיק כדי להגיע לאן שאני רוצה להגיע, כדי לפרוץ דרכים חדשות כדי לעשות משהו משמעותי וחדשני. החולשה שלי היא גם החוזק שלי - אני הרבה יותר מדי ממוקדת. זה מצויין לפתור בעיות ולהתקדם מהר קדימה, אבל זה נורא כשמתקדמים במסלול הלא נכון או הלא חדשני בגלל שלא מספיק מרימים את הראש להבין איפה השאלות החשובות. לא קראתי מספיק. לא הלכתי למספיק הרצאות ולמספיק כנסים. לא הקשבתי לאנשים אחרים. לא הפכתי את עצמי לאדם רחב. לא נלחמתי בנטיה שלי להתמקד ולהתקדם כמו מצביא בקרב נקודתי. ולכן הכל לקח הרבה יותר זמן. מתי זה השתנה? דווקא כשהגעתי להיות ראש מעבדה. כי לאלו שעובדים איתי אני כן מקשיבה, אני כן נותנת מקום, אני כן מתייעצת והרבה יותר פתוחה. כי אני רוצה לתת להם חממה לגדול בה. מה שיוצא מזה הוא שנוצרה במעבדה שלי חממה שבה גם אני גדלה. שלושת המאמרים הראשונים של המעבדה שלי שאנחנו עובדים עליהם עכשיו, הם הרבה יותר ממשהו שאני אי פעם הייתי יכולה ליצר בעצמי, בזכות האנשים שאני עובדת איתם. בזכות השינוי שעברתי, לאפשר לאנשים אחרים להכנס ולהאיר וללמד אותי דברים חדשים. לתת אמון ולהקשיב.

אני לא יודעת למה רק במקום הבטוח של ראש המעבדה, זה שבסופו של דבר המחליט האחרון, יכולתי לאפשר לאור הזה להכנס. מה סגר אותי מוקדם בחיים שלי שלא להקשיב, שלא להכניס, שלא להרחיב. אני מניחה שלהורים שלי ולמורים שלי היה חלק בזה, וגם לאופי שלי, כמובן. אבל כל כך חבל לי על כל השנים שחייתי בתחושה של תיסכול, עובדת מאוד חזק עם הדברים החזקים שבי, ולא מטפלת בכלל בחלקים החלשים. כל כך הרבה כאב היה יכול להחסך אם רק הייתי מקבלת את ההכוונה הנכונה, אם רק הייתי מבינה מוקדם יותר את מה שחסר.

אז אני מנסה לתת את מה שלא קיבלתי לסטודנטים ולחוקרים שעובדים איתי. נראה לי שאני מצליחה כי אני לומדת המון ומרגישה שסוף סוף אני מממשת את הפוטנציאל שבי. 

כל הפוסט הזה התחיל כי אתמול היה טקס מצטיינים והילדה המוכשרת שלי לא קיבלה את הפרס. זה כאב לה, וכאב לי, ויותר מהכל היה לי לא מובן. ניסיתי להבין למה זה כל כך כואב לה, למה זה כל כך כואב לי. אני חושבת שהתשובה היא שבשלוש השנים שהיא למדה בבית הספר הזה אף פעם היא לא שמעה מהמורים שלה שהיא יוצאת דופן, ואף פעם לא קיבלה ביקורת ששינתה את החשיבה שלה. בדיוק השילוב שעשה את הדרך שלי כל כך קשה. היא רצתה לשמוע פעם אחת את המורים שלה אומרים - את יוצאת דופן, בצורה מפורשת, לא מרומזת. אני בטוחה שהיו להם סיבות מצויינות לבחירה שהם עשו, אבל אם הם בחרו לעשות כך, אני חושבת שחובתם היתה גם להגיד לבת שלי את החוזקים והחולשות שלה. שלא תשאר במקום הקרוע והמעורפל הזה של - כמה טובה אני באמת? האם אני משלה את עצמי לחשוב שאני יוצאת דופן? איפה הכתמים העיוורים שלי שאני צריכה לתקן?

מה שמפריע לי הוא לא הפרס. זה היה נחמד אם היתה מקבלת אותו, אבל זה ממש לא נורא. מה שנורא הוא ששלוש שנים היתה להם הזדמנות לעצב אותה, לחזק אותה, לחזק את הבטחון העצמי שלה, לתקן את קוצר הראיה שלה, להרחיב את האופקים שלה, והם לא עשו את זה. הם עמדו לידה ולא אמרו לה כלום. לא לטוב ולא לרע. הפעם היחידה בה הם הראו לה שהיא יוצאת דופן היתה בבחינת הכניסה שלה לבית הספר. כשהיא הציגה את העבודות שלה. מורה יצאה וקראה למורים אחרים וכל בית הספר בערך בא להסתכל ביצירות שלה. זה היה לפני שלוש שנים. 

כשהייתי במחלקה לפיסיקה, למד איתי בחור שהיה בסקלה משלו ביחס לכולנו. הוא בא לתואר שני לאחד המנחים שפחות חיבבתי במחלקה, וזה אמר לו - אין לי מה ללמד אותך, אתה יותר טוב ממני. אבל אם אתה רוצה לעשות אצלי מסטר אתה מוזמן. בעיני התשובה הזאת מדהימה ומעידה על כנות ואומץ של המנחה. הבחור עשה אצל המנחה הזה  מסטר ודוקטורט וחזר למשרה בזמן שיא. הבחור היה באמת תופעה ואדם מאוד נחמד וצנוע. כשקיבלתי מילגה שהוא לא קיבל המנחה שלו אמר לו שזה סימן שהבוחנים לא מבינים כלום. נפגעתי מזה כמובן, אבל אני מבינה למה הוא התכוון. אנשים כמו הבחור הזה יש מעט מאוד בעולם. וזה בסדר. אני יכולה לחיות עם זה ולא להרגיש רע כי אני מאמינה שיש לי דברים אחרים שאני יכולה לתרום איתם. זה לא פוגע כשמישהו ראוי מקבל הערכה. זה גורם לתחושה של אמון והוגנות.

יש הרבה אנשים מוכשרים שמסתובבים בעולם בתחושה של החמצה. שואלים את עצמם איך לא הגעתי לאן שרציתי למרות שאני מוכשר? אני חושבת שאולי זה קורה כי הם לא נתקלו במספיק מראות בהירות, שהראו להם, בחמלה, כבוד ואהבה, את המקומות המאירים ואת המקומות החשוכים באישיות וביכולות שלהם. כי אישיות ויכולות הם שני החלקים הבלתי נפרדים של ההצלחה. אנחנו תמיד עיוורים לצדדים שלמים בעצמנו. כמישהו מעביר עלינו ביקורת בבוז ובחוסר חמלה אנחנו נסגרים. אנחנו לא מאמינים. אנחנו הולכים הלאה בלי לקחת מזה כלום חוץ משריטה שמקשה עלינו להקשיב בהמשך. כשמישהו רגיש מספיק אומר את הדברים בחמלה ובאהבה המילים שלו חודרות את החומות שלנו ומצליחות לגרום לנו לראות. כשאנחנו רואים, אנחנו מאפשרים לתיקון לקרות. אנחנו פורצים את החומות הפנימיות שעצרו אותנו מלהגשים את עצמנו. כשהחומות האלו נמסות, אנחנו מתקדמים באמת. וזה נצחון, וזאת הצלחה.  

לבת שלי יש הרבה דברים להתמודד איתם. היא מגושמת חברתית וצריכה ללמוד איך להשתלב בנוחות בחברה, יש לה אמא ואבא שמאמינים בה ויש לה כשרון מדהים ואינטיליגנציה יוצאת דופן. את הדרך האומנותית שלה היא מוצאת ותמצא, ויהיו אומנים אחרים שיעשירו אותה. התפקיד שלי הוא לעזור לה להרגיש נוח עם הכשרון, השונות, היחוד והנפלאות שלה. להרגיש כאחד האדם. והדרך בעיני היא לא לטשטש את ההבדלים, אלא להבהיר אותם, ולעזור לה לקבל את עצמה, כמו שהיא, המתקשה, המוכשרת, השונה והמופלאה.