אמאל'א

איזה כיף שהגיע הקיץ. אני יודעת שאמרתי את זה כבר, אבל אני אומרת את זה שוב כי זה נכון.

עכשיו גם זוהר בחופש. כל כך נעים לחזור הביתה ולא להיות בלחץ שיעורים\מבחנים\פרוייקטים. גם זה שיש אור עד מאוחר עושה נעים בלב.

ראינו את הסרט המעולה "הקול בראש". מומלץ מאוד. הגיבורים של הסרט הם הרגשות של ילדה בת 11 שעוברת ממינסוטה לקליפורניה וחווה משבר ריגשי. סרט מדהים על התבגרות. זכרונות מתוארים בסרט כמו כדורים בוהקים בצבעי הרגשות. כדורים צהובים הם זכרונות שמחים, כדורים כחולים זכרונות עצובים, אדומים כועסים, ירוקים גועל וסגולים פחד. כשהסרט מתחיל רוב הכדורים צהובים, ואז במעבר העצב צובע אותם בכחול. בסוף הסרט כדורים חדשים מכילים כמה צבעים, תמהיל של שמחה ועצב למשל. אני חושבת שזה תיאור מאוד מדוייק של התבגרות, כמו בשיר של רוטבליט - "ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי, כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד." 

אתמול במסיבת הסיום של זוהר הילדים בנו עפיפונים מקיט והלכו לגבעת המדורות להעיף אותם. זוהר לא הרשתה לנו לעזור לה ונעלמה לגבעה בכוחות עצמה, אז הלכנו הביתה. היא התקשרה לקרוא לנו ובאנו והעפיפון שלה היה קצת עקום. אחד האבות ישר אותו והסביר לנו איך להעיף אותו וממיע ואני בכוחות משותפים הצלחנו להעלות את העפיפון המזגזג ביותר שראיתי לשמיים. לפחות לכמה דקות תהילה ושמחה. נזכרתי פתאום כמה קל היה בתור ילדה להרגיש אושר גדול ומלא, כדור זהוב של שמחה. אני חושבת שהיכולת לרוקן את הלב מהעצב, האכזבה והכשלונות ולתת לו להתמלא בשמחה, היא יכולת נפלאה של ילדים, ואולי אפשר להתאמן בזה גם כשגדולים. 

*ode to joy מהסימפוניה התשיעית של בטהובן היא אחת היצירות האהובות עלי ועל כולם. הוא כתב אותה בסוף ימיו, אחרי שהבין שלא ינשא ובנוסף הלך והתחרש. המוסיקה שלו מדהימה וסוערת ולמרות העצב מלאה בתיקווה.