אמאל'א

אתם נהדרים. הארתם לי וחיזקתם אותי. בעיקר האמונה שלכם ביכולת שלי למצוא דרך להיות שם בשבילה וזה שלפעמים דווקא קשיים מביאים מתנות גדולות.

תודה!

פיצלנו את המאמר למאמר על העיקר, ומאמר על הנלווה. חידדנו את הנקודות החשובות והתרומה של המאמר לתחום והשפעה שלו מחוץ לתחום, ושלחנו בשעה טובה ביום רביעי לעיתון יותר מתאים. מאז אני כל הזמן נכנסת לאתר של העיתון לראות מה שלום היצירה שלנו. היא עדיין בשלב הבדיקה האדמינסטרטיבית. עוד לא מונה עורך. אני מקווה שימנו את העורך שטיפל במאמר הקודם שלנו. מדען מצויין שמכיר היטב את קיפודי הים, גנטיקה ואבולוציה. גנטיקה ואבולוציה הוא מבין יותר ממני, ומכאן יכולה לבוא הסתכלות אחרת ומשלימה שתעזור לי לשפר את המאמר ולהעמיק אותו. יכולה לבוא גם ביקורת שלא חשבתי עליה ולשלוח אותי להזיע ולעבוד קשה על שיפורים. אבל אני מעדיפה את זה מאשר מישהו שמבין פחות ממני. רק שלא ידחה על הסף. רק שישלח לשיפוט.

חזרה לתודה ולדברים שבלב. לאחותי ולאמא שלי לא סיפרתי, אבל לחברות מהמעבדה כן, ואפילו לסטודנטית המקסימה שלי שמצאה אותי מרוסקת מול המחשב. גם לכם סיפרתי והמעט שאמרתי גרם לכם להאיר לי כיוונים אחרים מאלו שחשבתי עליהם, ואת ההזדמנות לצמיחה ששינוי בתוכנית מביא. מה זה אומר והאם זה מעיד יותר עלי והאופי שלי או על תכונה אנושית כללית, להתחבר למי שקרוב וזמין? לא אני המצאתי את המשפט "טוב חבר קרוב מאח רחוק".

אני לא יודעת אם המשפט מתייחס לקירבה פיסית או קירבה ריגשית, אבל הקירבה הפיסית, להיות ביחד ולחלוק חוויות ולהיות שותפות לעשיה מביאה לקירבה ריגשית. החברויות שלי בעבודה הולכות ומעמיקות עם הזמן. מעולם לא היו לי שותפויות כל כך קרובות ומפרות מבחינה מקצועית והחברות ביננו היא גם ברמה האישית. יש משהו משותף כל כך עמוק לכל מי שנשואה הרבה שנים ואמא. יש לנו אופי שונה, גישות שונות, אבל אנחנו מבינות אחת את השניה לגמרי. אני יכולה לספר להם על הבת שלי וזה יהדהד להן על הבנות שלהם, או לספר להם על מה ממיע עשה שהרגיז אותי ולשמוע מה הבעל שלהן עשה אתמול. וכולנו יוצאות יותר מפוייסות ומחוייכות מהשיחות האלו ומתפנות להתרכז בעבודה. קבוצה תמיכה יש לי שם, ונשבר לי הלב שאחת מאיתנו עוזבת. כבר כתבתי על זה כאן, וכל מה שקרה מאז הוא שעוד יותר כיף לי לעבוד איתה ועוד לא יותר לא מובן לי איך אמשיך בלעדיה. נו טוב. נתמודד כשזה יקרה. גם אחד החוקרים הבכירים האחרים במעבדה יעזוב אחרי ספטמבר. אני מנסה להתמקד בכמה בת מזל הייתי שאנשים כאלו עבדו איתי במשך השנים הראשונות בהן בנינו את המעבדה, ואפשרו לי להגיע ולגעת בתחומים חדשים ומרתקים, ולא בעובדה המצערת שהם עוזבים.

גריינג'ר הפנתה אותי לד"ר יעקב רז ולספר שלו "כך שמעתי". באחד מדפי האינטרנט שמתארים את הספר והאיש המדהים הזה, שאני לא מצליחה למצוא עכשיו, הוא כותב משהו מאוד דומה למה שכתבתי כאן לפני כמה פוסטים - על זה שמה שיקר לך יגרום לך כאב, על זה שכל פגישה מביאה לפרידה ושהדרך היחידה להשתחרר מהכאב היא להרגיש אותו ולא להתנגד לו. 

וזה מחזיר אותי חזרה לקירבה ריגשית. למרות שלמקום הזה אין חלל פיסי, יש לו קיום נפשי וריגשי מאוד גדול בשבילי. אני מרגישה שאני פוגשת אתכם כאן, בלי מסכות, ומדברת על מה שבלב. למרות שאני חייבת לטשטש את הפרטים, אני יכולה להגיד את הלב של הדברים, את המהות, ושם אנחנו נפגשים ושם אתם מושיטים לי יד ועוזרים לי להתגבר על הכתמים העיוורים שלי. אתם אנשים אמיתיים וגם אני, ומה שנוצר כאן משפיע על החיים שלי עמוקות. מה שאני קוראת אצלכם, מה שפועה כתבה השבוע על מגע וכמה הוא נחוץ לWELL BEING שלנו, מה שNLEE כתבה על הבריאות של החבר שלה, כל פוסט של כמו מניפה ואמפי והתגובות המדהימות של כל אחד מכם - מאיר לי, מלמד אותי, מרחיב את הראיה הנפשית והריגשית שלי. אז זה אומנם עולם, כביכול, וירטואלי, אבל הוא נוצר בין אנשים אמיתיים ויש לו השפעה מוחשית על המציאות שלי ואני כל כך שמחה שהמשכתי להיות כאן למרות התקופות הפחות טובות. כי זאת זכות גדולה להיות חלק מהקהילה שאנחנו יוצרים כאן.

ושוב, תודה ושבת שלום.