אמאל'א

שקד יושבת ומספרת לי על הבית המורכב בו היא חיה. לאמא שלה יש חברה ואבא שלה יוצא לדייט. כשהיא שואלת אם הוא יוצא לדייט אמא שלה אומרת לה שזה לא עניינה, ושקד אומרת לי - "סוף סוף אבא מתלבש יפה, מריח נעים, ונראה מחוייך, אז למה הוא צריך להיות בזה לבד? למה אי אפשר לשמוח איתו? אני יודעת שזה עקום, כולנו עקומים" וזוהר שמקשיבה לנו אומרת - "כולנו עקומים, אז עדיף להיות עקומים ביחד", ולבי יוצא אליה. כל כך נכון, לא רק לבית של שקד, לכולנו. כולנו עקומים, במידה זו או אחרת, הנחמה שיש במשפחה היא שאנחנו יכולים להיות עקומים ביחד, וזה בסדר. 

זוהר לימדה אותי שאפשר להגיד דברים ולא לכעוס אותם, או לצעוק אותם. שמותר לי לבקש מאחרים זמן לעצמי, או כל דבר אחר, וזה בסדר, כל עוד אני לא צועקת את זה.

ירדן לימדה אותי שגם חרקים הם בני אדם. היא רואה אותם אחרת, את המורכבות, את השונות ואת היופי. בבית שלנו לא הורגים חרקים. מרחיקים אותם בעדינות. את אלו שאני מסתדרת איתם אני מרחיקה בעצמי (נמלים וצרעות) על עכבישים, חיפושיות ושאר הולכים על 6, אני קוראת לה, שתוציא מהבית.

שגיא לימד את ירדן (ואותי) שאם היא רוצה שהתמונות שלה יהיו במוזיאונים היא צריכה ליצור את שפת האומנות שלה.

)If you want your pictures to be in museums you have to create your own languge of art(

אני תרגמתי למדע, שאם אני רוצה להיות מדענית אני צריכה ליצור את שפת המדע שלי.

ירדן הראתה לי שכשהיא יוצרת את שפת האומנות שלה ובוראת יצירה יוצאת דופן, כל אחד רואה. שכשמשהו טוב באמת, הוא מצליח.

זוהר לימדה אותי שקושי או מגבלה, לא מגדירים אותנו, ההתמודדות איתם כן. אני כל כך גאה בה.

שלושתם לימדו אותי שאין דרך אחת נכונה. שאי אפשר ללכת על בטוח, כי שום דבר לא בטוח, החיים כל הזמן מפתיעים לטובה ולרעה. כח גדול הוא היכולת להרחיב את העולם שלנו כשאנחנו נדרשים להכיל את השונה בעצמנו ובאהובים עלינו. ממיע והילדים לימדו אותי שאהבה היא הבסיס לכל, זאת שמאפשרת לנו להרחיב את עצמנו מבלי לאבד את האדמה מתחת לרגליים. הם לימדו אותי שכדי שיהיה לי סיכוי לאושר אני צריכה לתת מקום ומרחב לאנשים שאני אוהבת להיות עצמם. למדתי שבאופן די מדהים, המקום והמרחב שאני נותנת לאחרים מרחיב גם את העולם שלי.

אני מרגישה שיש בי שני איים נפרדים, (בהשאלה מהכל בראש, רעיון של זוהר). אי של כיף וחופש אמיתי, רוחב לב ושמחת חיים גדולה, ואי אחר של רצינות, מחוייבות, תחרותיות ומאמץ גדול להגיע למטרה. כשהייתי צעירה האי של הכיף היה מאוד דומיננטי. בגיל 17 הייתי עולה על אוטובוס ונוסעת לתל אביב לבד, מצלמת את הגלים בחוף הים, וחוזרת הביתה בלי לספר להורים שלי. הייתי מאחרת כמעט כל יום לבית הספר, מפטפטת בשיעורים ולא היה מה לדבר על שיעורי בית. בתעודה של כיתה יא בשליש הראשון היה לי ארבע במתמטיקה ושבע בכימיה ופיסיקה, חמש יחידות כולם. באחד השיעורים בפיסיקה המורה שאלה שאלה ורק אני הצלחתי לענות עליה. היא ניגשה אלי בסוף השיעור חייכה אלי ואמרה - "את בטח ממש מתאמצת להוציא את השבע שלך." היא היתה מהמורות היחידות שהערכתי בתיכון. היא היתה אינטיליגנטית וראתה אותי דרך כל הבלאגן שעשיתי. בשליש האחרון של י"ב למדתי כמו שלא למדתי כל התיכון, והוצאתי 9, 10 ו10, במקצועות האלו. כשהיה צריך, ידעתי להתאמץ, מאז ומעולם. כשהיה אפשר, ידעתי להנות. בקלטק היה צריך להתאמץ, אז התאמצתי, מאוד. כשחזרנו לארץ היה צריך להתאמץ, אז התאמצתי מאוד. יוצא שכבר 10 שנים האי הדומיננטי הוא אי העבודה, האחריות והרצינות. רק בזמן האחרון אני מתחילה להזכר באי הכיף. הילדים עזרו לי. אני נזכרת להנות מהרגע הזה. לעשות שטויות עם הילדים, לצחוק, לזרוק בלונים מלאים במים אחד על השני, לקחת זמן לנשום. לקחת זמן לשבת עם שקד ולעודד אותה להאמין בעצמה, למרות כל הקשיים שהיא מתמודדת איתם.

איכשהו הכיף הזה מגיע גם למעבדה. סטודנטית מקסימה שלי הפתיעה את כולנו בסדרת ניסויים מבוקרים ומסודרים בהם היא גילתה את הבעיה במערכת מרכזית במעבדה. היא התגברה על הבעיה וגילתה תגלית שעומדת להקפיץ מאמר שאנחנו עובדים עליו כבר שנתיים בכמה דרגות. ניסויים אחרים שלא עבדו התחילו לעבוד, אני עובדת על מאמר שלישי והפוסט דוק עובד על הרביעי אליו יכנס הדאטה של הסטודנטית. אני נהנית מאוד לכתוב את המאמר הזה. קראתי שישה מאמרים לפני שכתבתי את המילה הראשונה במאמר. את כל המאמרים, מההתחלה עד הסוף. הרגשתי שאני לומדת ומרחיבה את אופקי. הרגשתי התלהבות גדולה, ולא פחד, לקראת הכתיבה, כי הבנתי שאני מקשרת בין שני נושאים שמשוועים לקישור, שלא נעשה לפני כן. היתה בי הסבלנות לקרוא את המאמרים ולהנות מהקריאה, לא מתוך לחץ או פחד או חוסר זמן. הכיף חזר לי לעבודה. האיים מתחילים להשתלב ולהפרות זה את זה. נכון, אין דרך אחת, אבל אני חושבת שזאת דרך מצויינת ליצור את השפה המדעית שלי. בהנאה ומאמץ משולבים להם יחדיו.

שבת שלום!