אמאל'א

וגם עכשיו אין לי ממש רצועות רחבות של זמן אבל אני מנסה.

לדעתי התחלתי כמה פוסטים וסגרתי מקוצר זמן או בגלל שעברתי באמצע לעשות משהו אחר.

מה היה לנו כאן? היינו בנופש בירושלים, היינו במוזיאון (השתעממתי, ממיע חגג) בגן החיות (כולנו נהנינו) במנהרות הכותל (מאוד מעניין) ובחתונה (שמחנו). עשינו הרבה מאוד דברים שדחינו. הלכתי עם הילדים לים (היה מאוד נחמד, נמוך גלי ומלוח) והלכנו כולנו די הרבה לבריכה. היה לי קשה להתנתק לגמרי ממחשבות על העבודה, למרות שניסיתי, והיום, כשחזרנו הביתה אחרי שפיזרנו את הילדים וגמרנו לנקות שרידי מריבה לא נחמדה מאתמול, נזכרתי בכל מה שמחכה לי מחר ונבהלתי. דרך אגב, הניקיון היה מילולי, לא שברנו דברים פיסיים כך שהיו רק מילים לאסוף ולהבין. 

זאת צומת בפוסט - לספר על המשימות בעבודה או על העימות עם ממיע ומה שלמדתי ממנו?

העימות זכה. היתה לנו מריבה מאוד לא סימפטית אתמול סביב ההתערבות שלי בינו ובין הילדים. המסקנה היתה להפסיק להתערב ולתת להם לדבר אחד עם השני ואם יש לי הסתיגויות להעביר אותן אחר כך. בינתיים זה עובד ממש טוב ואני מצטערת שלא התחלתי עם זה קודם. התיאור הזה מאוד חיצוני ולריב הזה היו הרבה רבדים ריגשים ומנטלים.

מכל זה אני רוצה לגעת בדבר אחד. כשאנחנו רבים ככה, אני מרגישה שמשהו בחיבור הריגשי ביננו חסר או לא תקין. אני תמיד תוהה אם הרגעים האלו משקפים משהו אמיתי ביננו או את הריב. יש רגעים אחרים בהם אני ממש שמחה בנו ומרגישה מאוד מאושרת איתו. זה נכון להרבה דברים, שהראיה שלי אותם וההרגשה שלי לגביהם משתנה בתלות בסיטואציה. אבל זה, הספיציפי, הכי חשוב לי. כשאני קוראת את אמפי אני קוראת שם ביטחון מלא בקשר בינה ובין T. יש עליות וירידות, אבל הבסיס יציב ובטוח. אני מרגישה שהמריבות שלנו חושפות קרע בבסיס הקשר שלנו. כשאנחנו רבים הוא חווה שינאה מהצד שלי. ניסיתי להבין מה אני מרגישה תוך כדי הפעם, ובאמת הרגשות שעולים בי מאוד קשים ואני יכולה להבין שמבחוץ הם נחווים כשינאה. מה שלמדתי מהחיים (ומאמפי) הוא שהרגשות הקשים שעולים בי לאו דווקא קשורים אליו ישירות, אלא לחוויות קודמות שהסיטואציה מעלה בי. למשל, כעס ואכזבה איומים שהרגשתי מול ההורים שלי - אני כבר לא זוכרת למה, רק את עוצמת הרגש. אני מסתכלת על ליאור שלי, המראה הקטנה שלי, והעוצמה של הרגשות שלו מדהימה, אפילו לפני גיל שלוש. כשהוא כועס, הוא רותח, הוא מתפוצץ, כשהוא מתוסכל, כל הגוף והנשמה שלו צועקים, כשהוא שמח, הוא מאושר עד לב שמיים והשמחה שלו מדביקה את כולנו. הכל אצלו עז. לא תמיד קל להכיל אותו ולספוג את כל הרגשות האלו ואני יודעת שלהורים שלי היה קשה להכי ולספוג את הרגשות שלי. אני זוכרת מילים שאמרו, שפצעו אותי, והיום אני יכולה להבין מאיפה באו, אולי אפילו לסלוח, אבל השריטה עדין שם. 

זה עניין של אמון בסופו של דבר. אמון באהבה שלו אלי ושלי אליו. אמון בכוונות הטובות שלו, אמון ביכולת של הילדים להתמודד עם מילים שיכולות לפגוע, ואפילו ילמדו מזה לבטא את עצמם יותר טוב, מולו ומול אחרים. זה עניין של שחרור של דפוסי התנהגות ותגובה שהם ברירת מחדל אצלי. אינטקטיביים. מתוך ניתוח והבנה של הדברים. 

ולנקודה ממנה התחלתי - האם משהו בבסיס הריגשי ביננו חסר? אני חושבת ששנינו לא מושלמים. שיש בנינו המון הבנה והתאמה, ויש גם חוסר הבנה וחוסר התאמה. ואולי זה חלק מכל קשר, גם מקשרים טובים. אני שומעת מאמפי על ההתמודדות מעוררת ההשראה שלה עם חוסר ההבנה וחוסר ההתאמה (קטנים) ושומעת שאף אחד מהם לא מעורר בה ספק בבסיס הקשר, רק רצון לתקן ולהתקרב (מצטערת על הפיכתך לROLE MODEL יקירתי, זה לצורך הפוסט הזה, מבטיחה להפסיק אחריו :-)). הייתי רוצה להרגיש את הבטחון הזה בנו. הייתי רוצה להרגיש בטוחה שאנחנו נכונים, גם כשאנחנו רבים וכואב לי. לא לחזור לשאלת המוצא - האם זה מה שאני רוצה? אלא להתקדם לשאלה מעבירת השלב - איך אני משפרת את זה? איך אני מתקנת?

אני חושבת שאשאיר את זה ככה עומד. בלי תשובה. כדי לחשוב על זה עוד. איתכם.