אמאל'א

אמפי שלחה לי מכתב פרידה חד צדדי שאשתמש בו כדי לסגור עניין עם הבוס. הוא מתחיל ב:

"סלח לי".

סלח לי? שאני אבקש סליחה?

אחרי ההפתעה הראשונית הבנתי שיש דברים עליהם אני מרגישה אשמה כלפיו, כמו שזה שאמרתי עליו דברים קשים מאחורי הגב שלו, כמו זה שלא אמרתי לו את הדברים שחשבתי בפניו.

בשנים הראשונות אמרתי, אבל אז התגובה המיידית והמאוחרת היו כל כך מפחידות שנאלמתי דום מולו. התרכזתי בלשרוד. 

אבל הרגשתי רע כל פעם שכתבתי או אמרתי עליו משהו רע והייתי מנומסת ומאופקת מולו. זה לא מצב שהייתי בוחרת להיות בו ואני לא גאה אפילו מתביישת בבחירה שלי, אבל אני מבינה למה בחרתי כך. 

"אני סולחת לך", אבל אני לא סולחת. עדיין לא.

ואז קיבלתי מכתב מחברה אחרת שכתבה לי שאחד הדברים שאני צריכה לעבד עכשיו הוא מה הייתי רוצה לקבל ממערכת היחסים שלי איתו, ולהתאבל על troubled relationship שהיתה לי איתו.

Troubled relationship.

Relationship.

לא כמה אני כועסת עליו ומאשימה אותו. לא אבל עליו.

אבל על מערכת היחסים שהייתי רוצה שתהיה ולא היתה ואני הייתי חלק ממנה.

זה בדיוק ה"סלח לי" "אני סולחת לך". שנינו היינו שם ואני לא הצלחתי להביא את מערכת היחסים ביננו למקום בו רציתי שתהיה. 

ההסתכלות הזאת משנה את הכל. 

היא גם מסבירה לי מה מפריע לי במערכות יחסים אחרות עם אנשים קרובים. אני כועסת מאוד על אחותי, אבל הכעס והתיסכול שלי מכילים את שתינו. אותה שהולכת ומאבדת, ואותי שלא מצליחה להציל אותה. כמעט בכל כעס שאני מרגישה כלפי מי שאני אוהבת, אני מוצאת בתוך הכעס את עצמי ביחד עם מושא הכעס. 

למה אני לא מצליחה לתקן. למה אני לא מצליחה להביא את מערכת היחסים למקום בו אני רוצה שתהיה. למה אנחנו לא יכולים להיות קרובים יותר. לתקשר יותר טוב. למה אני לא מצליחה לעזור. למה אני לא מצליחה לשמח, למה הקשר התרוקן ממה שהיה בו פעם ואני לא מרגישה את הקירבה והחום אותם הייתי רוצה להרגיש כשאנחנו נפגשים. זה בעיקר מול אחותי, אחי ואמא שלי. ומול הבוס, בדרך אחרת.

אני חושבת שאולי הדרך היא להניח לדברים להיות ולהפסיק להלחם ולכעוס. אני לא יכולה להציל או לקרב בכח. אני יכולה לנסות לקבל. עם אמא שלי נראה שזה עובד בזמן האחרון. 

עכשיו אני הולכת לראות עם הילדים את החלק השני של שודדי הקריביים.