אמאל'א

יום ראשון של הכנס עבר. מאוד שונה מהכנסים הקודמים, במיוחד מהראשונים בהם הייתי. אני לא מרגישה התרגשות, מתח או התלהבות. בפעמים הראשונות לא הייתי צריכה להתאמץ כדי להתרגש או להתלהב, זה היה הכי טבעי בעולם. הפעם אני מרגישה עייפות חומר מסויימת. פעם לא הייתי נרדמת בלילה מרוב התרגשות מהאינטרקציה עם האנשים. אתמול נפלתי שדודה ונרדמתי מיד, אבל קמתי בארבע לפנות בוקר והתחלתי להתאבל על המאמר. אני מבינה כבר מה אני צריכה לעשות כדי להמשיך. אני יודעת שאני יכולה לשלוח אותו לעיתון פחות נחשב ובו יש לו סיכוי להתקבל ואת הכסף שיש לי לניסויים נוספים להשקיע בניסוים יותר משמעותיים עם שאלות יותר מעניינות. אני פחות או יותר רואה את הדרך, רק יש כל כך הרבה לעשות בה שזה מבעית. אבל מה שמבעית עוד יותר הוא חוסר עניין והתלהבות. עוברת לי שאלה בראש, אם הייתי עוזבת את המחקר מחר, האם עדיין הייתי ממשיכה להתעניין בנושא? אני לא בטוחה בכלל. אני חושבת שאני מאוד אוהבת את העשיה עצמה. את פתירת החידות. הנושא מעניין אותי מתוך העשיה שלו, אבל אם לא היתה לי מעבדה ולא הייתי מובילה מחקר, אני לא יודעת כמה הייתי משקיעה בללמוד ביולוגיה וגנטיקה.

 אני יושבת בהרצאות ואני מרגישה ששמעתי את אותם רעיונות עם פרטים אחרים כל כך הרבה פעמים. אני מחפשת חידוש, אני מחפשת שינוי, ומוצאת מעט מדי ממנו בהרצאות. אני זוכרת את סוף דרכי בפיסיקה, הייתי שומעת כל שבוע סמינר והרגשתי שכולם מדברים בדיוק על אותם חמישה נושאים, ולמי יש כח לשמוע את אותן חמש הרצאות עם וריאציות עשרות פעמים בשנה? אני מנסה להזכר בהרצאות שריגשו אותי או עניינו אותי ואלו הן שנגעו בשאלה גדולה או שונה מהמיין סטרים או לחילופין, שנוגעות בדיוק בשאלות שאני מנסה לענות עליהן. אני זוכרת ג'ורנל קלאב לפני שנים בקלטק, מישהו הציג עבודה מאוד דומה לשלי במודל אחר, וחשבתי לעצמי - את מי מעניינים הפרטים המדוייקים של המערכת הספיציפית הזאת? גם אני מנסה למלא פערים קטנים בידע בשמות של גנים שפיצחתי?

חייבים לנסות לענות על שאלה גדולה, חייבים שיהיה חזון. לא רק ללכת מחידה לחידה, רק כי אלו מסתמנות מעצמן. חייבים לשנות, להסתכל בצורה חדשה, להתקדם להשתמש בכלים חדשים. אחרת, אני לפחות, לא יכולה להמשיך להתעניין באותן שאלות בדיוק, רק בדוגמא אחרת. חייבים ללכת אל הלא ידוע. לחדש לעצמנו לפחות. בגלל זה הדרך שלי יותר קשה, אבל ברור לי עכשיו, שאין לי דרך אחרת, ואני לא יכולה לעבור באותו נהר פעמיים. משעממים לי המים הידועים. עומדים לי המים. אני מקווה שיש לי את היכולת להסתכל מעבר לאופק ולמצוא כיוונים חדשים מתוך עצמי.

לילה טוב לכם ולי.