אמאל'א

איזה כיף לחזור!

היה קשה מאוד.ריגשית, נפשית ומקצועית, אבל כל כך טוב לחזור. אני עדיין בג'טלג ומאוד עייפה כך שקשה לי לפרט. 

היה קשה לראות את הריקנות והחלל אחרי הבוס. היה קשה לשמוע את השקט הרועם, את מה שלא נאמר כמעט בכל ההרצאות.

כמעט אף אחד לא אמר עליו משהו אישי. אני הייתי בטוחה שכולם יגידו משהו וחשבתי הרבה על מה להגיד שיהיה אמיתי ומכבד. כתבתי על זה בפוסט הקודם. הייתי היחידה. הקדישו לו חצי שעה בערב הראשון של הכנס, חצי שעה פורמלית עם מילים שלא אמרו לי כלום. מילים לא אישיות. ואז שתיקה. כל אחד הציג את המדע שלא ולא דיברו על מה שהיה.

הבנתי כמה הרוב המכריע פשוט שנא אותו. וזה היה מפחיד. זה היה התחום שלו, זה היה הבית שלו, ובני הבית לא התאבלו עליו, כי הוא פגע בהם יותר מדי. זה די נורא בעיני. הוא היה האיש הכי גדול שהכרתי מקרוב והמוות עשה אותו בלתי נראה. בלתי מדובר.

היה קשה כמו שכתבתי בפוסט הקודם, כי לא ראיתי את החזון הגדול, מה שעושה אותנו מיוחדים ובולטים ותורמים. היו הרצאות יפות אבל כמעט לא היו הרצאות וואו! כאלו שממלאים בפליאה. אולי כי אני קרובה מדי, אולי כי אני זוכרת את מה שהרגשתי לפני חמש שנים ומתאכזבת שאני לא יכולה להתלהב עד כדי כך, אבל זה מה שזה היה, מעניין חלקית עד משעמם.

ההרצאה שלי התקבלה מצויין. כמשב רוח מרענן ומחדש. הרבה אנשים ניגשו אלי אחריה והתפעלו. זה היה נחמד, אבל זה לא מילא אותי. אולי כי אני יודעת כמה עוד עבודה נדרשת כדי לפרסם את זה. להסתכל על החברות שלי היה להתסכל קדימה ולפחד. העומס רק גדל, הלחץ מתגבר. אני לא רוצה לחיות בפחד ובחרדה. לא בשביל זה הגעתי לכאן.

אבל לחזור הביתה החזיר אותי לעצמי והזכיר שאני כאן כי אני אוהבת. וזה בסופו של דבר מה שחשוב.

שיהיה שבוע טוב!