אמאל'א

שמתי לב לעובדה כשחשבתי על כותרת לפוסט וראיתי את התאריך.

אתמול לאמא שלי היה יומולדת, והיא שכחה בעצמה עד שהתקשרתי. גם אני שכחתי עד שאחותו של ממיע שאלה מה התאריך. הייתי רוצה להיות יותר נוכחת בחייה. היא מנסה להתחשב בחיים העמוסים שלנו ולא להכביד, ושמחה בפעילויות הרבות בדיור המוגן. שמחה גם לנגישות הרבה של הרופאים ולחביבות של אנשי הצוות. אנחנו חיים את חיינו ואני משתדלת להתקשר לפחות פעמיים בשבוע, אבל זה לא באמת מספיק. המרחק הפיסי, להסיע דרכו ארבעה ילדים, בתוך הסמסטר העמוס הזה, מפחיתים את מספר הביקורים שלנו. ובכל זאת אנחנו באים יותר מהאחים שלי שגרים יותר קרוב... בסך הכל היא אמא טובה, ותמיד היתה טובה. 

אני מתלבטת בין להתקלח וללכת לבית הכנסת או לכתוב פוסט. נחמד שם ביום שישי בערב, שמח, וממיע שם ואני אוהבת להצטרף אליו. בית הכנסת עושה לו טוב וזה מה שחשוב. אמונה היא דבר מורכב, במיוחד כשאתה מדען. ואולי בלי קשר. בשעה טובה הגשנו את הגרנט, בחיבה הדדית רבה וברצון להמשך שיתוף פעולה. אנחנו עובדות על מאמר שלישי עכשיו, מנסות להעצים אותו. 

חזרתי מארה"ב לפאזה מתקדמת יותר של החיים שלי. בשנים האחרונות הם התקדמו כמו שחיים מתקדמים, לאט ובזהירות, ולא הבחנתי בשינוי. אבל אחרי שבועיים בחו"ל השינויים היו ניכרים וכואבים. הילדים שלי גדלו, אלו שהם לא ליאור. הם מתמודדים התמודדויות של מתבגרים, חברתית, לימודית, אישית. אני צריכה להיות פנויה אליהם כשאני איתם כדי לזהות תהליכים, כדי להתחבר, כדי לעזור. הגדול פורח פתאום. אולי בזכות זה שאבא שלו נתן לו יותר עצמאות כשלא הייתי, אולי כי הוא התבשל. הציונים שלו פשוט המריאו בסמסטר האחרון, אבל ההבנה שלו הרבה מעבר לציונים או למה שלומדים בכיתה. הוא שואל אותי על המבנה הפנימי של פרוטונים וניוטרונים ומנסה להבין מיזוג גרעיני וחלקיקים אלמנטריים. כל הדברים שהקסימו אותי כשלמדתי פיסיקה, אבל במהלך תואר ראשון, לא בכיתה ח'! קשה לי לענות לו - לא האמנתי שזה יגיע כל כך מהר. הגדולה המדהימה שלי, כל כך מוכשרת, אבל צריכה ללמוד להתקרב חברתית. היא נכנסה חדשה לכיתה בה רוב הילדים מכירים אחד את השני, וצריכה ללמוד למצוא את המקום שלה. הציורים שלה עברו לשלב המתקדם בתחרות במוזיאון ואני סקרנית מה יהיה. מקווה שיאהבו. הקטנה נפלאה חברתית, אבל מתמודדת עם קשיים לימודיים. אנחנו מנסים להשפיע עליה לקרוא כי שם המפתח. לעיתים זה עובד, לעיתים פחות. היום הגננת של ליאור ישבה איתנו לשיחה. היא הפתיעה אותי לטובה. ציפיתי לשיפוט וקיבלתי ראיה של הילד ורצון לעזור לו להתגבר על קשיים ולשחרר אותו מקשיים לא הכרחיים. גם הילד הקטן שלי גדל, לא רק הגדולים.

המעבדה שלי עברה פאזה. הפוסט דוק והשותפה עזבו, והמעבדה התמלאה ילדים בתואר ראשון שחוששים לשאול אותי שאלות ופונים למנהלת המעבדה שלי במקום. עברנו משלב התקוות והבניה לשלב ההוכחה וקטיפת הפירות. קטיפת סברסים בידיים חשופות, כך זה מרגיש. כל הדחיות האלו. חברה שלי אמרה שאני צריכה ללמוד איך להביא מאמר לרמה ראויה בעצמי. שהבוס עם כל ההצקות שלו היה מבקר קשה ולא איפשר לעבודות לא גמורות לצאת לפירסום. גם השם שלו עזר כמובן למאמרים, אבל גם הביקורת. עכשיו אני צריכה להיות אמת המידה שלנו. אני צריכה לדעת להעריך חוזק של מאמר וגרנט ולהבין לאיפה לשלוח, כדי לצמצם דחיות וזמנים. אני רוצה שמאמרים ישלחו לשיפוט, ושהשיפוט יהיה יותר חיובי, מה שאומר, שהם צריכים לצאת קצת יותר בשלים מהידיים שלי. אין לי סבלנות ואני צריכה לעבוד על זה. כשאני חושבת שאני מבינה נקודה, אני רוצה להמשיך הלאה. אבל צריך להוכיח ולבדוק, ולהסתכל מכמה כיוונים ולהיות מאוד ביקורתי כלפי העבודה שלנו. לסמוך על תחושת הבטן שאומרת שמשהו לא מספיק ולעצור. לנסות להבין מה. ולתקן. סבלנות לתקן. סבלנות לתהליך, אמונה שבסופו של דבר העבודה הקשה תשא פירות. לא לברוח מהתחושה הלא נעימה שאני מרגישה כשאני קוראת משהו והוא לא בדיוק זה. להשתמש בה כדי לשפר. להגדיר, מה בדיוק הצרימה, מה חסר, ולתת לעצמי ולמי שאיתי זמן לחשוב על פתרונות. 

ממיע כבר חזר מבית הכנסת ועלה להתכונן להרצאה שיתן ביום שני. גם אני מעבירה שיעור ביום ראשון, אבל הוא די מוכן ומבוסס על עבודה שלי שכבר העברתי כמה פעמים. ליאור ישן, הקטנה בערב כיתה, והגדולים יושבים בחדר ומשחקים במחשב. שקט. צריך להתרגל גם לזה. החיוך חוזר לאיטו. נתרגל גם לשקט. שבת שלום!