אמאל'א

בעבודה עדיין, מחכה שהג'ל של ממיע יגמור לרוץ.

היום היתה לנו פריצת דרך בפרוייקט המרכזי במעבדה. זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת במדע, כשגילויים חדשים משנים את התמונה הישנה ומביאים להיפותיזה חדשה ולסדרת ניסויים חדשים, כי הקודמים לא עונים על השאלה. קודם לזה תמיד ישיבה ארוכה עם פרטים שלא מסתדרים ואפילו סותרים את מה שחשבנו, עד שפתאום אני מבינה איפה היתה הטעות בפרשנות, ומעבירה את הקו במקום אחר ופתאום כל הנקודות מסתדרות. 

באופן כללי, אני קצת בנפילת מתח מאז שסיימנו את העבודה על המאמרים הקודמים. עבדנו על נושא מסויים ויצאו ממנו שלושה מאמרים, ועוד אחד שמצפה לחזרה על הדאטה, אבל שם דבר פילסנו את הדרך, ולבסוף קטיפת הפירות היתה נעימה. עכשיו יצאנו למסע חדש וקשה כדי להבין מערכת סבוכה ודאטה שלא נגמרת, ושוב קשה, ושוב ללמוד דברים חדשים שלא נראה להם סוף. אבל הנה, קפצנו היום בזמן קדימה, לתובנת ביניים חדשה.

חיים בעלי משמעות אני רוצה. אני מנסה להגיע לשם. לשים לב לרגע הזה, למה שקורה בו, ולא לפחד.

השבוע ראינו את הסרט הראשון וחצי מהשני במלחמת הכוכבים. ברגע שהמורה שהאמין באנקין מת בסוף הסרט הראשון, ההמשך כמעט היה ידוע מראש.

קשה מאוד ללמד תלמיד מבריק שעולה עליך, ואובי וון היה צעיר מדי מכדי לקחת עליו את המשימה. תלמידים מבריקים יודעים שהם כאלו ולא צריך להסתיר את זה מהם. יש להם הרבה מאוד ללמוד, אבל הלמידה לא יכולה להיות תוך תחרות או קרב התשה עם המורה. המורה מלמד את התלמיד איך להשתמש בכוחות שלו בצורה מכוונת, איך לזהות את היתרונות שלו ולהאמין בהם, איך לזהות את החולשות שלו ולהתמודד איתן. מורה נכון יכול להעצים תלמיד ולעזור לו לממש את הפוטנציאל שלו, ותמיד יש את החלק הריגשי והאישי שצריך ללמוד לחיות איתם. זה אף פעם לא הכשרון הנקי, זה תמיד המכלול של האישיות והיכולות. בכל אישיות יש חלקים שדוחפים את התלמיד קדימה וחלקים שתוקעים אותו מאחור. חלק מהלימוד הוא עבודה עם החלקים השונים באישיות והכרה ברגש, הכרה בפחד, והתיידדות איתם. אני חושבת שאני מורה טובה לאנשים נחושים עם מוטיבציה גבוהה, כאלו עם מנוע פנימי וחשיבה עצמאית משלהם. כאלו שלא מפחדים לנסות ולטעות ולהתרסק ולקום מחדש. פחות טובה לאנשים שצריכים הכוונה צמודה ודחיפה מתמדת. לכן משתדלת מראש לזהות למי אהיה מנחה טובה ולמי פחות ולהמשיך עם סטודנטים בהתאם.

אני בטוחה שאנקין היה יכול לצאת לגמרי אחרת עם הדרכה שונה. לא מקובלת עלי לחלוטין הדרך של אבירי הג'די שמזכירה את הנזירים והכמרים בנצרות, שמתכחשים לצורך בקירבה ולמשפחה, כי קירבה ומשפחה עושה אותך חלש, או נתון להשפעה. רגש אינו מחליש, הוא מעצים, אם נותנים לו מקום ולומדים לחיות איתו בשלום, גם אם הוא חזק, אפילו אם הוא כאב. ביהדות אין נזירים, המשפחה והאהבה הם חלק מהחיים, אין צורך להתנכר להם כדי להיות יותר טובים. דווקא הגמישות המחשבתית הזאת נותנת כח למשתמש, מחברת אותו לכל החלקים באישיות שלו, ונותנת לכח לזרום.

סוף שבוע נעים שיהיה!