כתבתי perspective על נושא שבער בי לפני חמש שנים, ומאז הרציתי עליו, בהתחלה בסמינרים, ואחר כך, כשהמחקר שלי התקדם ודיברתי כבר על דברים מהמעבדה שלי, לימדתי את הסיפור בשיעורים בקורס. הבוס לא התלהב מנקודת המבט שלי ואמר שהיא לא מחדשת, ואני התעקשתי עליה. אתמול חזר השיפוט של המאמר, והם כתבו... שהוא לא ממש מחדש. :-)
האמת היא, שהיה לי קשה לכתוב את המאמר הזה. ביקשו ממני לכתוב אותו לעיתון, חשבתי שזאת הזדמנות לפרוק את הסיפור הזה שהתחלתי ולא סיימתי לפני חמש שנים, וכתבתי. לא מתוך התלהבות אמיתית, לא מתוך השראה, מתוך רצון לסגור מעגל. זאת יותר נקודת הראות מאשר הסיפור עצמו שאולי בעייתית.
נכנסתי לרוויו מחדש וקראתי שוב את ההערות.
הן לא כאלו גרועות. אחד השופטים נתן ציונים לא רעים והשני אמר שלמרות שהרעיון לא חדש הדוגמאות הספיציפיות מעניינות. העורכת ביקשה ממני לתקן תיקונים מינורים ולהגיש מחדש.
הדרך בה אני פועלת היא להתאהב לגמרי בסיפור שאני לומדת מהניסויים שלנו, ללמוד המון דברים חדשים על המערכת שאני לא מכירה, ולכתוב תוך כדי הארה. זה יוצא הרבה יותר מלהיב כשאני מתלהבת. כשברור לי למה זה מעניין וחשוב. כשאנחנו מגלים משהו באמת חדש. אני חושבת שבמאמרים שכתבתי מאז שעזבתי את המעבדה של הבוס יש הרבה יותר חידושים מאשר בכל העבודה שלי אצל הבוס. בטוח הרבה יותר ממני יש בהם מאשר מה שאי פעם כתבתי איתו. כל מה שכתבתי איתו עבר כזה מכבש להכנס לתבנית הדוגמות שלו שבכלל לא הרגיש שלי כשסיימנו. המאמר הזה הוא המאמר האחרון שאני כותבת על מה שלמדתי שם, והוא לא שם כדי להכניס אותי לתבנית. אני חושבת שלמרות שהוא איננו, כתבתי את המאמר כמו זו שיצאה משם לפני ארבע שנים, ופחות הכנסתי אליו את ההבנה החדשה שלי: כשאני מספרת מה מעניין אותי באמת, ולא מנסה לקשט את הכתיבה בבז וורדס שאמורות למשוך אנשים אחרים, זה יוצא הרבה יותר טוב.
אני אנסה לשכתב את המאמר יותר הדוק. לספר את הדוגמאות היפות האלו של רשתות בקרה שנחקרו בצורה כל כך יפה בקיפוד הים, בקול שלי, בלי לנסות למשוך אף אחד בשמות או רעיונות של אחרים. שיהיה נקי ומפוקס וידבר על הדברים עצמם. אולי כך אוהב את הנושא מחדש, למרות שהמשכתי הלאה. סיכום תקופה.
(דרך אגב, סימנו עם סאגת מלחמת הכוכבים ואף ראינו את השביעי בקולנוע. הסיום של השלישי נוראי בעיני, אבל השביעי מקסים. הם חזרו להומור ולשמחת החיים שאיפיינו את שלושת הראשונים שנוצרו. כיף טהור. :-))