אמאל'א

בסופו של דבר נסעתי לבד לבית הקברות. אני לא אוהבת לנהוג מרחקים ארוכים, הנהיגה מרדימה אותי, אבל רציתי להגיע לבית הקברות אז לקחתי את האוטו ונסעתי. שעה וחצי נסיעה. נסעתי כעוסה ופגועה. זה מנע ממני להרדם. גם היום היפה עזר. הילדים התקשרו בדרך וסיפרו לי על התעודות שלהם. טובות התעודות בעיני.

כשהגעתי לבית הקברות המרחבים הירוקים עם הפרחים הצהובים פה ושם הזכירו לי את הילדות. לא יפים במיוחד, לא נקיים במיוחד, אבל מרחבים. קראתי תהילים לאבא שלי ואמרתי עליו יזכור. סיפרתי לו על החיים שלנו ונזכרתי בעליות קודמות לקבר, בקשות שביקשתי, וביקורים קודמים בעודו בחיים. שבע שנים עברו. שבע שנים מלאות. אני יודעת שהילדות שלי חיה בי עד היום, למרות שאני לא נוטה להסתכל אחורה ולבחון מה היה שם ואיך זה משפיע עלי. זכרונות כואבים אני מעדיפה שלא להעיר. אבל כשעמדתי שם ליד הקבר והבטתי במרחבים העירונים לא יכולתי שלא להזכר בתחושות הפיזיות והריגשיות של הילדות שלי. היו רגעים טובים, בעיקר סביב הבריכה, טיולים בימי שבת, או אירועים שמחים של המשפחה המורחבת. אבל היתה גם בדידות גדולה ורצון בשיחה קרובה על הדברים שהעסיקו אותי. היתה בי סקרנות עצומה לגבי העולם, גם לגבי העולם הפיסי וגם לגבי העולם האנושי. רציתי לדעת עוד ועוד, קראתי אנציקלופדיות והייתי חברה בשלוש סיפריות, ורציתי גם להכיר את הילדים בכיתה שלי. את כל הילדים. הכל עניין אותי ורציתי מישהו שיבין אותי. אני חושבת שבכל אחד ואחת מצאתי משהו מעניין, משהו ללמוד ממנו. אבל הרגשתי לבד בעולם הפנימי שלי. בכיתות היותר גבוהות ביסודי היינו חבורת בנות שדווקא היתה לי שפה משותפת איתן, אבל משהו היה חסר. או שהיתה קירבה ריגשית אבל לא מנטלית או שלא היתה קירבה ריגשית. בבית אמא ואבא היו עסוקים בעצמם, אבא בעסק ואמא במשימות הבית. הם היו שם פיסית, טיפלו בנו ודאגו לנו, לקחו אותנו לטיולים ולבריכה, אבל לא היו שם כדי להבין ולדבר איתי על הדברים שעברתי, על הדברים שעיניינו אותי. אני חושבת שהיה בי רצון עז בקירבה אמיתית, בחברת נפש, אבל מאחר וזה לא קרה, הסתפקתי בהרבה חברות וחברים שלכל אחד היה משהו ששימח אותי. 

בתיכון היתה לי חברה בשם רויטל שמאוד אהבתי. אני שהיא הראשונה שממש הבינה אותי ריגשית, ולא - אני רוצה לכתוב - לא פחדה ממני. זה לא שפחדו ממני, אבל כנראה משהו באינטנסיביות שלי היתה מעט מבהיל. אמרו לי את זה בפירוש בגיל מאוחר יותר, אבל אז, זאת היתה יותר תחושה שלי, שאני צריכה קצת לעמעם את עצמי כדי להשתלב ולהתחבר. לא הפריע לה שהייתי מבריקה בלימודים והיא לא. גם לי לא הפריע, זה בכלל לא היה חשוב. היתה לה את היכולת לראות אותי ולהבין את הרגשות שלי ולהסביר לי את עצמי. לא הפריע לה שהייתי סקרנית לגבי כל הילדים האחרים בכיתה, היא לא רצתה אותי לעצמה ונעלבה כשהלכתי עם ילדות אחרות. היא קיבלה אותי כמו שאני. היו לי הרבה חברות בתיכון אבל אותה אני זוכרת בתור חברה אחרת. חברת נשמה. לצערי נפרדו דרכינו אחרי שהתחתנה אחרי הצבא - היא פשוט נעלמה לי.

עברתי אתמול ליד בית הספר היסודי שלי ובית הספר התיכון ואפילו נכנסתי לתיכון שבמקרה נמצא ליד בית האבות שבו אמא שלי גרה. התחושות של אז חזרו אלי. הקסם וההתרגשות שהיה בגיל הזה, התחושה שלי שאני רוצה להבין יותר אנשים אחרים ואת עצמי ואת העולם בו אני נמצאת. תחושה השונות, והניסיון להקטין את השונות כדי להתקבל ולהתקרב. ידעתי שאני צריכה להתאמץ כדי להתאים. גם לילדים האחרים וגם לדרישות של המורות מאיתנו כתלמידים.

באוניברסיטה מצאתי אנשים שעניינו אותם אותם דברים שעיניינו אותי, אבל המבנה הריגשי היה שונה. כשפגשתי את ממיע בגיל 29, בדוקטורט, יותר מהכל הרגשתי שהגעתי הביתה. שנינו אהבנו מדע (אני קצת פחות אז, בשונה מהיום) ושנינו באנו מבית בו להורים היתה השכלה בסיסית בלבד והרבה ביקורת כלפינו. אהבה גדולה אבל חוסר קבלה שלנו כמכלול. אצלי זה היה בעיקר ההתנהגות שלי - האינטנסיביות הריגשית הגבוהה, והעוצמות הבלתי נשלטות, ואצלו, הקפדנות שלו לפרטים, ההסקה הלוגית על סמך הרבה מאוד פרטים שהוא מבחין בהם ואחרים לא רואים, האיטיות כביכול, הפרפקציוניזם. הם היו צוחקים עליו, לידי, על הדוקטורט שהוא לא מסיים, אנשים שלא למדו תואר ראשון צוחקים עליו שמתעקב בלימודי הדוקטורט, והוא מנסה להסביר ולא משתיק אותם. אני העמדתי אותם במקום, לא פעם ולא פעמיים. והם שינו את היחס אליו עם הזמן. במיוחד כשסיים את הדוקטורט. מצידי הרגשתי שסוף סוף מישהו מקבל אותי כמו שאני, לא מפחד ממני, לא מעריץ אותי, לא נרתע ממני.

כבר לא מפריע לי שאנשים חוששים ממני וממה שאני חושבת עליהם. אני מקפידה שלא לפגוע אישית אף פעם, ואומרת מה שאני חושבת במטרה לעזור לסטודנט או לקוליגה להשתפר. רוב הזמן אני לא מרגישה בדידות, רק כשאנחנו רבים. החיבוק שלו הוא הדבר הכי מנחם שיש בשבילי. כשאנחנו מחוברים. עברנו המון ביחד ואנחנו יודעים בדיוק מה עברנו ומי אנחנו ומבינים ורואים אחד את השני. 

אני כבר לא כועסת יותר. אולי דווקא בגלל שנתתי לעצמי לכעוס כמו שמניפה המליצה. :-)