מאוחר ואני רוצה לישון אבל אני מחכה לפסטה שתתבשל. אני מכינה פסטה כדי שיהיה לילדים מה לאכול כשיגיעו מבית הספר מחר. אני מכינה פסטה מאוחר כי רק עכשיו הגעתי לזה. ליאור מסתכל בסיר בעיניין. זוהר רוצה שאקח אותה לישון, ואני מחכה לפסטה.
הימים האחרונים בבית הזכירו לי כמה כיף זה כשמאיטים את הקצב. ליאור התחיל עם וירוס מעיים שעבר אלי, לזוהר ולשגיא. אז ביום ראשון הלכתי לחצי יום לפגישה עם הדיקן שאמר לי שאני מתקדמת יפה ועוד שני מאמרים פחות או יותר יוכלו להעלות את התיק שלי לקביעות. חזרתי כדי להיות עם ליאור והיה לי כל כך כיף, ונדבקתי כל כך חזק, שנשארתי עוד יומיים בבית. זה לא שלא עבדתי, אבל לשכב במיטה בבית שקט ולהכין הרצאה זה ראש אחר לגמרי מלשבת במעבדה, ללמד, להנחות וכל השאר.
חשבתי כמה מהירים החיים שלי, איזה קצב מהיר יש להם, קצב שלא ממש טוב לי. ראיתי שני סרטים, קייט וליאופולד, ו"מכאן אני ממשיך" או משהו כזה. שניהם היו לי נעימים. ליאופלד הזכיר לי כמה מרגשת היא כנות במערכת יחסים, כנות בקשר לרגשות. אני הרבה פעמים חושבת שאני מביעה אהבה, אבל אני לא בטוחה שהוא מבין כי אני לא אומרת באופן ישיר. גם הוא לא. הסרט השני הזכיר לי שזה לא מובן מאליו להישאר ביחד כל כך הרבה שנים, ולגדל ארבעה ילדים שנראים שמחים למדי, שלמים עם עצמם וחברים טובים אחד של השני ולהמשיך לאהוב אחד את השני.
מניפה דיברה איתי על אהבה עצמית לפני כמה פוסטים, וזה לא עוזב אותי. אני חוששת שהאהבה שלי לעצמי תלויה בדבר. תלויה בהצלחה שלי בעיני עצמי. במיוחד בתקופות בהן הקצב כה מהיר, אבל גם בתקופות אחרות. לאהוב את עצמי באמת זה לתת לעצמי מה שאני צריכה, גם כשמה שאני צריכה אומר להאט ולהרפות. השבוע עשיתי את זה וזה עשה לי טוב מאוד, לנפש. איזון בין הצורך להיות יצרנית, לבין הצורך לחיות. לחוות את החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: