אמאל'א

מחר אני יוצאת למסע - סדנה בה נפגשים מדענים מכל העולם, כימאים, מהנסי חומרים וביולוגים, להבין איך יצורים חיים יוצרים גבישים כחלק ממבנה הגוף שלהם. יהיו הרצאות וסיורים בנגב ודרומה, שבעה ימים תמימים, מראשון עד שבת. מאחר ואני לא טסה הפעם אלא נוסעת בתוך הארץ, אפשר להפריד בין חרדת הטיסה לחרדת הנטישה. קשה לי לעזוב את הבית לכל כך הרבה זמן. ראינו עכשיו סרט אסונות על משפחה ששרדה צונמי בתאילנד, קצת נתן לי פרופורציה להבדיל בין פחדים דימיוניים לסכנות ממשיות. להעתיק את עצמי לשבעה ימים בלי לחזור אל הבית ולזכור מי אני כשאני איתם, לא פשוט לי בכלל. אני יודעת שהם יהיו בסדר. הם יהיו עסוקים ויתמדדו עם מה שצריך להתמודד עימו בגבורה. אני אחסר אותם. אני גם חוששת מהאינטרקציה החברתית האינטנסיבית. כמו טיול שנתי בגיל 46, ואני אפילו לא מכירה את רוב הכיתה. 

ואולי זאת הזדמנות. זאת הזדמנות לשיעור מזורז בתחום שאני נכנסת אליו, זה בטוח. הזדמנות ליצור קשרים חדשים, לפתח שיתופי פעולה ולקבל רעיונות חדשים. אבל אולי זאת הזדמנות לקחת חופש מסויים מהיומיום ולהתחדש קצת בעצמי. להתרענן. סיורים לאתרים ארכאולוגים - התנסות חדשה. 

היו לי כמה ימים קשים עם עצמי במעבדה. ניסיתי להחזיק את התחושות הלא טובות, להביט בהן, לנסות להבין מאיפה הן באו. כמצוות אמפי וכמו מניפה. אלו תחושות רעות כלפי עצמי, אכזבה, חוסר אמון, חוסר בטחון. אנחנו בעיצומו של פרוייקט שחשבתי שאנחנו בסופו וגיליתי שאנחנו בעצם בתחילתו של מסע ארוך. המאמר שחשבתי להוציא בקרוב, יצטרך לחכות לשני אחרים. גילינו גנים שמשתתפים ביצירת כלי דם בסרטן שמשתתפים ביצירת שלד בקיפוד הים. גילינו סט שלם של גני בקרה שנדלק רק בקבוצת התאים שמשקיעה שלד ברגע נתון ולא בשאר תאי השלד. עדיין לא גילינו מי מהגנים אחראי לשפיכת הסידן מהתאים, אבל אנחנו בדרך לגלות. כל פרוייקט כזה יקח זמן. אנחנו לא יכולים לפרסם התחלה כי אז יהיו אחרים שימשיכו. אנחנו צריכים לשמור את ההתחלה אצלנו עד שיהיו לנו הוכחות למנגנון, בעזרת סידרת ניסויים. 

אני חושבת שלכל אחד יש בגרעין של הזהות שלו תכונות שהוא בטוח בהן. אצלי הגרעין הוא זריזות והספק. אני עושה הרבה ומהר. קולטת מהר, עובדת מהר, מסיימת בזמן. משהו שקיבלתי מאמא שלי. גם היא זריזה ויעילה, והיא תמיד שיבחה אותי על זה שאני כזאת. איך שהוא, עם כל הזריזות והיעילות שלי, ואני חושדת שדווקא בגללן, מצאתי את הכיוון שלי רק בגיל 34 כשטסנו לארה"ב לעשות פוסט בביולוגיה. גם שם, לקח לי הרבה מאוד זמן לסיים פרוייקט כי ניסיתי לקצר דרכים. הגעתי למשרה בגיל 42. ממש לא ילדה. אני כל הזמן מנסה להגיע מהר לקו הסיום, ובמדע, קיצורי דרכים לא משתלמים, אולי גם בחיים. כדי להגיע למשהו משמעותי, גילוי אמיתי, צריך להמר קצת ללכת, על משהו לא ידוע, לחוות ולעמוד בספקות אדירים בצדקת הדרך, לבדוק כל תוצאה בכמה דרכים, להיות סבלניים כדי להוכיח מנגנון ולא רק לנחש אותו. להפוך את נושא המחקר לשלך. היה לי מזל שהפוסט-דוק שלי היה יסודי ועשה דברים בצורה מאוד מדוייקת ונכונה, ושאת האנליזה עשה פוסט-דוק אחר, מוכשר ויסודי בדרכו. לא הייתי יכולה לקבל את התוצאות האלו בעצמי, בזכותם ובזכות הדיוק והסבלנות שלהם גילינו את מה שגילינו. אבל איך להמשיך אני צריכה להחליט. חשבתי לפרסם את הגילויים ואז הבנתי שאלו לא הוכחות. כדי להוכיח, אנחנו צריכים לעשות עוד לא מעט ניסויים, אבל המאמר היחיד שחשבתי עליו התפצל לשלושה והתארך פחות או יותר בשנה. לפחות. פתאום שמתי לב שאין לנו מספיק סטודנטים במעבדה שיכולים להוביל את הפרוייקטים האלו ונורא נלחצתי. התאכזבתי מעצמי שלא הצלחתי למשוך אנשים. אז במר יאושי כתבתי מודעה המתארת את הפרוייקטים במעבדה ושלחתי אותה לכל הכיוונים. זה היה ביום רביעי ומאז קיבלתי חמש פניות. לא כולן מבטיחות אבל זאת התחלה.

העבודה שלי היא פריבילגיה, אני יודעת. אבל הצד השני של הפריבילגיה להגשים את עצמי ואת היכולות שלי ולהוביל מעבדה, הוא אחריות גדולה, יכולת להמר על הדבר הנכון ולדעת מה לעשות כשההימור נכשל וגם כשההימור מצליח. להתאים פרוייקטים לסטודנטים בצורה נכונה, להשקיע נכון, לא יותר מדי ולא פחות מדי ולא לפחד לטעות. ואני מפחדת. מאוד מפחדת וטועה בכל מקרה.

כשאני טועה, כשאני לא מספיקה, כשדברים מתארכים לי - אני לא אוהבת את עצמי. אני מרגישה כשלון. המאמרים שכן הצלחתי להוציא נראים לי מוגבלים בהיקפם ואלו שאני משקיעה בהם כדי להרחיב את ההיקף מפחידים אותי ברוחב ההיקף ובמידת ההשקעה. אני יודעת שאני צריכה להיות חברותית ולשתף פעולה ולדחוף את עצמי לכנסים ולהרצאות, אבל אלו שקורים מעצמם רבים מאוד מבחינתי ואני מוצאת את עצמי לא דוחפת ולא משתדלת, אלא זורמת לכיוון הכנסים שמזמינים אותי, לכיוון האנשים שאני נהנית לדבר ולעבוד איתם. אני לא מארגנת כנסים, לא מארגנת ימי עיון, מזמינה רק אנשים שממש מעניינים אותי להרצות בסמינרים. זה דומה קצת לבלוג הזה שאני יוצאת ממנו לבקר רק בבלוגים שחיוניים להרחבת הנשמה שלי. באנגלית אומרים "spread myself too thin" והכוונה למי שפורש את עצמו על הרבה מדי מחוייבויות עד שנשאר ממש מעט ממנו להקדיש לכל מחוייבות. אני מרגישה שאני פרושה מאוד מאוד, וביחס לאחרים אפילו זה לא מספיק. אפילו זה לא מספיק כי לאחרים יש פחות ילדים או רצון קצת פחות חזק להיות חלק מהחיים של הילדים שלהם. אחרים נוסעים יותר, משתפים פעולה יותר, מארגנים יותר כנסים ויותר חברותיים באופן כללי. 

אני צריכה ללמוד לחיות בשלום עם הבחירות שלי ועם המחיר שיש בכל בחירה. אני לא יכולה לעשות הכל וצריכה להשלים עם זה שאני לא יכולה להספיק את כל מה שאני צריכה להספיק, וצריכה לוותר על מה שאני לא יכולה להספיק. ולא לשנוא את עצמי על זה, ולא להרגיש כשלון. להשלים עם זה שאני לא הכי משתפת פעולה ובכל זאת יצאו לנו ארבעה מאמרים מהמעבדה, כמעט בלי סטודנטים ובלי משתפי פעולה, מהעבודה והרעיונות שלנו. להעריך את המוכנות שלי לצאת לשלוש נסיעות ארוכות בשנה ולהגיד כן להזדמנויות שמפחידות אותי. יש בזה הרבה מאוד התקדמות. 

שבוע טוב שיהיה לכולנו!