אמאל'א

הסתכלתי על האווטלוק להבין למה אני מרגישה כזה מתח ולא האמנתי שביום ראשון העברתי את השיעור הראשון בקורס. חשבתי שזה היה לפני שבוע. השבוע הזה נמתח לי כל כך שאני מרגישה שהוא בערך חודש. ביום שני בערב העברתי הרצאה לקהל הרחב בפאב. פעם ראשונה שלי. נלחצתי כל כך. הגעתי עם ממיע, ליאור וזוהר שעה לפני להתכונן והמקום היה ריק. גם בשעה היעודה הפאב היה כמעט ריק להוציא כמה סועדים מזדמנים. אז חיכינו רבע שעה והפאב התמלא קצת, ועוד והתמלא לגמרי במהלך ההרצאה.

הם הקשיבו לי. הצליחו לעקוב אחרי וראיתי מה מלהיב ומה מנתק. הבנתי איפה הם נמצאים ואיפה אני ואיפה אני צריכה להתחיל למלא את הפער. זה היה הרבה פחות מפחיד ויותר נחמד ממה שחששתי, וממיע והילדים נהנו מארוחת הערב על חשבון הפאב. אני הצלחתי לשתות סיידר חם. (בקושי.) מנהלת המעבדה המקסימה שלי ישבה איתנו וכמה סטודנטים שלנו הגיעו. אנשים שאלו שאלות מצויינות ואני חושבת שכולנו נהנינו. אני חושבת גם שבפעם הבאה אוכל לעשות את זה יותר טוב, אבל זה היה אחלה לפעם ראשונה. :-)

אתמול עבדתי על תיקונים אחרונים במאמר הרביעי. אחד הכותבים שאל אותי שאלה מצויינת שגרמה לי להבין נקודה חשובה במאמר ולנסח אותו יותר טוב. היום שלחתי את המאמר והוא כתב לי שהיו כמה שגיאות בתיאורי השיטות הביואינפורמטיות. שאלתי אותו למה לא תיקן אותם בקובץ ששלחתי לו ביום שני.... זה אף פעם לא מושלם. שום דבר שאנחנו עושים. כמה שנעבוד קשה, כמה שנשתדל, יהיו פערים קטנים שלא נדע שהם שם עד שאנחנו או השופטים ניפול לתוכם. השאלה היא כמה עובדים לפני שמשחררים את המאמר לדרכו ומאחלים לו בהצלחה. כמה מזקקים את האמת, כמה מחדדים אותה.

אני לא תמיד יודעת מתי לעצור ומתי להתעקש ולהמשיך. פעם הייתי יורה הרבה יותר מהר, עכשיו אני מחזיקה את עצמי ומקשיבה הרבה יותר לביקורת כדי ללמוד ממנה, אפילו כשאני מאוד רוצה לשחרר כבר ולהמשיך הלאה. לא פשוט למצוא איזון.

ביום שישי יום פתוח. עוד הרצאה לקהל הכמעט רחב.

הרצאות עדיין קצת מלחיצות אותי, למרות כל ההרצאות שעברתי. אולי יש בזה משהו טוב. 

ועכשיו אני רצה לתפוס אוטובוס. ערב טוב!