אמאל'א

זאת הפעם השלישית שאני מתחילה פוסט היום.

בפעם הראשונה כתבתי באריכות על זה שהתפרסם היום המאמר הרביעי מהמעבדה ומחר יש כינוס לכבודו של אריק ("הבוס") בארה"ב הרחוקה ועל הקשר בין השניים ולסלוח ולא לשכוח. ואז עשיתי לרגע משהו אחר וסגרתי את כל החלונות.

בפעם השניה התחלתי פוסט באותו נושא, התקדמתי הרבה פחות לפני שסגרתי את החלון מבלי משים.

זאת הפעם השלישית אז אנסה לשלוח מהר לפני שאסגור בטעות...

ימים מוזרים במקצת אני חווה. חודש שלם לא כתבתי פוסט כי הייתי עסוקה מעל ומעבר לראש. אני מסתכלת באווטלוק שלי והוא לא מסגיר שום עומס יוצא דופן, אבל אני יודעת. כתבתי גרנט והגשתי. הגשנו מאמר והוא התקבל. אני מלמדת קורס ובוועדת הוראה, מראיינת מועמדים, הרציתי ביום הפתוח של בית הספר, ילדים, בדיקות. את העומס אני תמיד מרגישה בנפילת המתח והריקנות אחרי שהוא מסתיים. 

אני בין מאמרים עכשיו, בין גרנטים, מחכה לדאטה ועושה ניסוים לקראת נסיעה. רשימת המטלות עדיין עצומה, אבל היכולת שלי לקדם אותה מוגבלת. מתסכל משהו. 

בבית קורים הרבה דברים. דברים שלא פשוט לכתוב עליהם כאן. לא פשוט להתקרב. כמו שני קיפודים אנחנו, מלאי אהבה וקוצים. 

ככה זה כשאני כותבת פוסט במעבדה כשאני מחכה לממיע ללכת הביתה. כל מה שהיה לי להגיד נשכח. אזכור את הכל כשאלחץ על שמור.

התגעגעתי אליכם. מקווה שתסלחו לי על ההעדרות הארוכה. אני לוחצת שמור לפני שאשכח ואסגור.