אמאל'א

עוד שישה שבועות אני טסה לעשות ניסויים בארה"ב. אני מתכוננת לנסיעה הזאת כבר הרבה זמן והגעתי לתנאים הטובים לניסוי בקיפודים הישראלים. אבל שם אבצע את הניסויים במעבדה לא שלי, עם קיפודים אמריקאים שאני פחות מכירה, במיקרוסקופים שאני לא מכירה. המיקרסקופים פחות מפחידים אותי כי הצוות המקצועי שם יעבוד איתי והם מומחים עולמיים לשיטות האלו. בימים האחרונים אני מתקשה להרדם בלילה וחולמת שאני בחו"ל, מפספסת טיסות. לא קלטתי שזה הלחץ לקראת הנסיעה הזאת עד שיצאתי להליכה לפנות ערב אתמול, אחרי כמה מילים לא במקום של ממיע שהגבתי עליהן מאוד חזק. בהליכה הזאת שלי, עם כוס מים וקרח, לאורך רחובות הישוב שלנו, הבנתי כמה אני לחוצה. 

זה היה בוקר שלם של קניות - חולצות בית ספר לגדולים, מכנסיים, חולצות ותחתונים לקטן שנגמל מחיתולים עכשיו (פיפי בסדר, קקי פחות), נעלים לבנות, מחבתות, צלחת לחלה ליום שישי, כוסות שהיו במבצע, אוכל, סיר לקטן שנגמל מחיתולים עכשיו (ומעדיף אסלה ומסרב לסיר. הסיר - בשביל הגננות.) ועוד אוכל. הרבה ריצות ולא ישנתי טוב בלילה (עכשיו אני יודעת שזה היה בגלל הנסיעה). חזרה הביתה ובישולים. ירדן עזרה המון וגם האחרים. אבל הייתי די תשושה. ממיע היה איתי כל הבוקר הזה, בקניות ובבישולים הוא ידע איפה היינו ומה עשינו. הלכתי להתקלח והשכנה צעקה בחוץ על בעלה והם חשבו שזאת אני צועקת על שגיא. כשירדתי ממיע סיפר לי את זה ואמר שהמסקנה היא שאני צריכה לצעוק פחות. 

אני צריכה לצעוק פחות. 

מילים לא נכונות בזמן הלא נכון. הוא תיקן ואמר ששנינו צריכים ללמוד לצעוק פחות ולא רק אני, אבל זה לא שינה. כי הוא אמר שאני צריכהללמוד  להיות יותר סבלנית.

אני צריכה ללמוד להיות יותר סבלנית.

אני. צריכה. ללמוד.

לא הוא. אני.

כעסתי המון. נפגעתי המון. אמרתי לו. 

אמרתי לו שזה עוד יותר גרוע כשזה בא אחרי כל היום הזה כשהוא ראה כמה עשיתי ובמקום להגיד לי מילה טובה הוא בחר להעביר ביקורת על משהו כללי, שבכלל לא עשיתי. השכנה צעקה על בעלה וזה עורר בו מחשבות עלי. עלי ולא עליו. קצת עליו, אולי.

למה אני צריכה לספוג את זה?

יצאתי להליכה. פשוט לא יכולתי להשאר.

הייתי עייפה אבל הלכתי. 

ניסיתי להבין מה אני רוצה. המחשבות עליו לא יעזרו לי להבין את עצמי. הרגשתי שאני רוצה לעזוב את הכל וללכת. את הכל. שזה יותר מדי. העבודה והבית ואני באמצע. 

בבית אני מוצפת בצרכים של הילדים והבית, בעבודה בצרכים של העבודה והסטודנטים, ואיפה אני בכל זה?

אני רוצה לנסות ללכת חצי שעה כל יום. גם בגלל הספורט, אבל יותר בגלל הנפש. אני צריכה זמן קדוש לעצמי. כמו הזמן של ממיע בבית הכנסת.

מה שרץ לי בראש לא היה המילים של ממיע. מה שרץ לי בראש היה המאמר שהבטחתי לכתוב עד יולי על דאטה שאנחנו מוציאות עכשיו, שמראות תופעות שונות ממה שחשבנו (מאוד מעניין אבל דורש לא מעט עבודה.). חשבתי על הנסיעה וכל ההכנות הדרושות וזה שאני מרגישה חוסר שליטה במה שיקרה שם. חשבתי על המאמרים שאני צריכה לקרוא לקורס ביום ראשון, על החובות שלי בוועדת ההוראה, (והנה עכשיו נזכרתי במאמר שאני צריכה לשפוט את התיקונים). חשבתי על הפוסט-דוק שעשה את המחקר שאנחנו עובדים עליו במרץ ורוצה שנוציא כבר את הפירסום, אבל זה לא נכון להוציע אותו עכשיו, זה עדיין לא בשל. הרגשתי מוצפת לגמרי.  

הבנתי שאני לא מגיעה לזה. לא מאפשרת לעצמי להתנתק מכל הקולות החיצוניים ולהקשיב למערבולות הפנימיות כמו שצריך. להבין איפה אני נמצאת נפשיץ בתוך כל  הסובב. הבנתי שכדי לחיות טוב אני חייבת לעשות את זה כל יום. לצאת להליכה ולתת למחשבות לצוף. לא מול מחשב. לא מול ילדים. לא מול כביסה או כלים. חצי שעה של תרופה שאני רושמת לעצמי. כדי שלכולנו יהיה יותר טוב.

הבנתי שאני צריכה להפחית את היעדים שאני מציבה לעצמי עד לנסיעה. להתמקד רק בחיוני ובחשוב, ואת השאר להשאיר לאחר כך. הבנתי שאני צריכה להיות טובה יותר לעצמי, לפני הכל. להקשיב לי. לשים לב אלי.

כשחזרתי הביתה ממיע וליאור כבר הלכו לבית הכנסת. השולחן היה ערוך לארוחת ערב שבת. טיגון הבשר הסתיים. התקשרתי לאמא שלי - שכל השבוע חשבתי עליה ועל זה שאני רוצה לדבר איתה, והיתה לנו שיחה טובה, תוך כדי סיום הכנת הבייג'ין ביפ. היא מקבלת את הבחירות של אחותי, כי היא רואה שאחותי מאושרת. כל כך שמחתי לראות ולשמוע את זה. את אמא שלי שמה את הדעות שלה בצד ופתוחה לראות מה שעושה טוב לאחותי ולקבל את זה. אמא שלי ואני דומות בהרבה דברים, לראות אותה טובה ומקבלת עושה לי טוב. רציתי לשבת לקרוא את המאמרים אבל ירדן כל כך התאכזבה מכך שלא אראה איתם את הסידרה שלנו, שישבתי לראות איתם כמה פרקים וכל כך נהניתי. ירדן עוזרת לנו כל כך הרבה. היא חולקת איתנו את המטלות ולפעמים, כמו אתמול, מתקשרת איתו ואיתי כשיש ביננו קצר. זה נטל מאוד כבד ואני מאוד משתדלת לשחרר אותה מזה. לתת לה לעשות רק כדי יכולתה ולא כפי הצרכים המשתנים של הבית. 

אני עדיין פגועה ממה שאמר, אבל ישנתי על זה הלילה. וישנתי טוב לשם שינוי. קיבלתי עיצה טובה שלא לפלוט את כל הרגשות מיד, אלא להשאר איתם קצת. להבין את המורכבות קצת יותר. 

למעשה בנסיעה זה יהיה עבודה נטו. בעצם, זה יהיה חצי ממה שאני עושה עכשיו. בעצם, זה הרבה יותר קל.

שבוע טוב שיהיה!