אמאל'א

שבועיים עברו מאז הפוסט הקודם והם היו טובים מאוד.

היום שוב קרתה תקרית דומה לזו שלפני שבועיים. הוא אמר משהו שהיה ניתן לפרש כירידה, ועברתי על זה בעדינות. אבל אחר כך הוא עלה בטונים בנושא אחר וזה הציף אותי.

אתמול היינו בארוחת ערב אצל חברים דתיים. הרב שלימד את הגדול את ההפטרה לפני שנה. אני מאוד אוהבת אותם ואת החוכמה שהם חולקים איתנו. הרב אמר שני דברים שדיברו אלי. הוא אמר שהדיבור שונה מהקריאה. שבדיבור הדברים הופכים לחלק מאיתנו, ולכן לימוד שהוא דיאלוג הרבה יותר משמעותי מאשר הרצאה. הוא התחיל מתפילה שצריך להגיד ולא רק לקרוא ועבר להוראה ולמשמעות הדיבור בעל פה. הוא אמר גם שתוך כדי דיבור אנחנו מגלים דברים שלא חשבנו עליהם קודם ודברים מתחוורים לנו. מאוד התחבר לי לדברים שחשבתי לגבי הרצאות - שצריך להגיד אותן בקול רם ואז מגלים בעצמנו מקומות של חוסר הבנה או חוסר בהירות ואפשר לתקן אותם. וגם לגבי הוראה - אני תמיד יוצרת דיאלוג עם הסטודנטים. שואלת שאלות מדברת איתם על החומר תוך כדי הרצאה. גם מאוד אוהבת לדבר על דברים שאני חוקרת כי תמיד זה מעלה בי רעיונות חדשים ומבהיר לי פערים בהבנה.

אחר כך הוא אמר שאסור לדבר כשכועסים, כי כמו שהדיבור מגלה דברים שלא חשבנו עליהם, דיבור בשעת כעס מגלה משקעים ישנים ומציף אותם בלי שליטה. הוא אמר - כשכועסים לא מדברים. מחכים כמה ימים ואז פונים לאדם. 

ניסיתי לחכות אבל זה לא הסתייע. (אני מתה על צירוף המילים האלוסיבי הזה "לא הסתייע" שאפשר לפרש אותו בהרבה דרכים והוא דרך יפה להגיד - "פישלנו, שוב נפלנו לאותו בור של פגיעות הדדיות".)

אנחנו יוצאים עכשיו לנסיעה לשתי הסבתות ואני צריכה לסיים בלי הפרטים הספיציפיים של הריב הנוכחי.

רק אומר שזה מתסכל אותי שזה קורה שוב אחרי שבועיים כאלו טובים של קירבה.

מנסה לחשוב מה אמפי היתה אומרת. לחבק את הכשלון? לא לכעוס עלעצמי אלא לנסות להשאר עם הגוף? מעניין.