אמאל'א

וזה לא שלא ניסיתי לכתוב, ניסיתי ולא נכתב לי שום דבר מתוך עצמי.

התהליכים שאני עוברת דומים אבל הנסיבות השתנו. מוקדי הצמיחה והכאב עברו למקומות אחרים.

כבר שבועיים שאני יוצאת אל סוף השבוע עצובה בגלל פידבק מסטודנטים. לא סטודנטים שאני מנחה, סטודנטים שאני מלמדת. קשה לי השנה. הכיתה גדולה מתמיד ואני מרגישה שהם מתנגדים למה שאני מנסה להביא להם. שהם מתווכחים במקום ללמוד, נסגרים בפינה שלהם במקום להפתח ולנסות ללמוד.

ויש עלי עומס כל כך כבד השנה. עומס שרק גדל כל הזמן. אני חייבת לטפל בבת המצווה של זוהר אחרת לא תהיה אחת. יש לי מאמר ענק לקרוא לשיעור ביום ראשון, הרצאה להכין ליום רביעי, ומאמר גדול לסיים בשלום ולשלוח. כל המעבדה שלי מתאמצת לשחרר את המאמר הזה החוצה, תוך כדי שאנחנו בודקים כיוונים למאמרים הבאים.

אני מרגישה שאני מטפסת על הר גבוה עם המון משקולות, שאני לא רוצה לסחוב, אבל לא יכולה שלא.

בנוסף היו שלוש אסיפות הורים השבוע, טיפול שיניים לגדול, קבוצה טיפולית לקטן ולגדולה שתי בגרויות ולקטנה מבחן בחשבון.

אמא במשרה מלאה בבית ובמעבדה.

אתמול דיברתי עם חוקר אחר על השיפוט והעריכה הלא מקצועיים של המאמר שלי. דיברנו על אנשים שלוקחים על עצמם דברים שהם לא יכולים לעשות אבל לא יכולים שלא לעשות. כמו לבקר מאמר, או להיות עורך בעיתון מקצועי. בקשות שטובות לך מקצועית, אבל שותות את הזמן המועט שיש לך. יש אנשים שקורעים את עצמם כדי לעמוד במשימות ויש כאלו שעושים עבודה פחות טובה. 

אני חושבת שאני איפה שהוא באמצע. גם קורעת את עצמי יותר ממה שהייתי רוצה, גם לא מספיקה לעשות מה שהייתי רוצה לעשות, להתקדם בקצב בו הייתי רוצה להתקדם, וגם, לפעמים, התוצאה לא מספיק טובה. 

קיבלתי פידבק על הקורס שלימדתי בסמסטר שעבר. חצי אהבו מאוד חצי מאוד לא אהבו והיתה גם ביקורת עלי ועל פערי הידע שלי. אני יודעת שהיה להם מאוד קשה ואני גם יודעת שדברים השתנו לקראת המבחן כשהם למדו ועיכלו מה שלמדו והמבחנים היו טובים. אני מתארת לעצמי שאם היו כותבים את החוות הדעת אחרי המבחן התוצאות היו אחרות. בעוד שנה הן יהיו אחרות עוד יותר כי הם ישימו לב כמה מה שהם למדו התחבר למה שהם עושים, למרות שהם לא ראו את הקשר בזמן אמת. 

אבל זה עדיין היה קשה לקריאה, כי עשיתי הכל כדי שיהיה להם ברור ושהם יבינו את החומר הקשה הזה.

צריכה ללכת. שבת שלום!