ביום שני היה לי יום הולדת 50 והמבחן בקורס שאני מלמדת. אחרי המבחן היתה למחלקה שלי פגישה עם חוקרים מאסיה הרחוקה, ואחרי זה כתבתי דוח על מאמר של קוליגה, מה שאומר שרק בשמונה בערב הגעתי הביתה. אבל זוהר הכינה עוגנת בראוניס עליה היא שמה שבעה נרות, אחד לכל עשר שנים, אחד לעשר הבאות ואחד לעשר שאחריהן ושרנו יום הולדת שמח והיה לי חיוך בלב.
אני בת 50. פעם 40 נראה לי הרבה והנה 50. אבל אני באמת בת 50, אפילו המספר בבלוג אומר את זה. זה לא ש40 נראה לי צעיר, אני פשוט כבר לא שם. יום אחרי יום ההולדת קיבלתי מתנה - המאמר התפרסם וקיבל תמונת שער במגזין המכובד בו התפרסם. כל כך יפה! כמה ימים לפני יום ההולדת קניתי לשגיא ולי מתנות ליום ההולדת - SNOW PEA ופאבלו, שני חתלתולים מקסימים ופרוותיים. האחת לבנה לגמרי והשני לבן עם מגע של אפור. סוף סוף העזנו. אני עדיין קצת חוששת עליהם, אבל מאוד שמחה שהם כאן.
50, הא?
ורק עכשיו גיליתי שאני לא ממש אוהבת מסיבות יום הולדת ולא מצטערת על זה שזאת שלי נדחקה לפינה בגלל ששנינו היינו כל כך טרודים בשבוע הבא שהעוגנת של זוהר והפרחים של ממיע והחתלתולים והשער של המאמר ממש הספיקו. זה לא מעט בעצם. :-)
המתנות הכי גדולות שאני מרגישה שיש לי הן המשפחה שלנו והמחלקה והמעבדה שלי. לא באתי מבית שהוא מקום בטוח, שיש בו מרחב, שמחבק כשנכשלים ומאמין גם כשקשה ושמח כשמצליחים. לא בגלל שהיתה חסרה בו אהבה, אלא בגלל הפחד. להורים שלי לא היה מרחב להכשל והיה בהם הרבה פחד, אז היה קשה להם לתת לי את השוליים הרחבים שהייתי צריכה. אבל ממיע כן יכל. התמיכה והאהבה של ממיע והרבה עבודה עצמית, עזרו לנו להגיע לבית בטוח לכל יושביו. זה קיום אחר. איכות חיים אחרת. לדעת שהוא תמיד יצליח לראות משהו חיובי בכל דבר שקורה וימשיך להאמין שאני יכולה כשאני אתייאש. זה עובר פנימה, אלי.
תמיד לא התאמתי, היה לי קשה לעגל פינות ולהכניס קוצים, צרימה בנוף המטופח. למחלקה שלי הקוצים והפינות שלי מתאימים, כמו שאני, אני לא צורמת. רק מי שצרם כל חייו יכול להבין איזו מתנה גדולה זאת. וגם, ששמחים איתי.
והשער הזה. וההדים החיובים. ממש אוהבים את המאמר שלנו, אנשים שאני מאוד מעריכה. לא יצאו עם קילשונים ולפידים, אלא, אהבו, זה נראה, חיבקו אפילו. פעם ראשונה שממש יצאתי מהקונצנסוס. שהלכתי עם אמת שהאמנתי בה עד הסוף, אפילו שנראתה מופרכת ומשונה. וזה התקבל היטב.
התפתחנו. סוף שבוע נעים שיהיה!