אמאל'א

ככה במקור, כשחיפשתי מתכון לעוף שלם. מסתבר שיש תערובת תיבול חדשה של אוסם שתחדש את הקציצות שלכם.

מעולם לא הייתי מודעת יותר לאיך המשפטים האלו מסווגים אותי כחלק מצבא הרשע בעיניים טבעוניות. אני מודעת יותר מתמיד לתנאי הגידול של תרנגולות, ולאמצעי השחיטה הכשרה. אבל למרות שאני ממחזרת באדיקות והספה בסלון מבד ולא מעור, אני עדיין אוהבת לאכול גם דברים שחיו פעם. השינוי היחיד הוא שנוסף לי כבוד לאלו שלא, למרות שאני לא מחבבת את זה שהם שונאים אותי בגלל מה שאני אוכלת או בגלל שאני חוקרת בעלי חיים. זה לא היה קל, הימים של המתקפה. עכשיו תוקפים את אסתר89 בעוז על זה שהביעה דיעה הפוכה משלי. אני תוהה למה תמיד בתגובות המתנגדים יותר דומיננטים. אני גם תוהה מה גורם לאנשים להגיב בחריפות שכזאת. אני חושבת שזה בעיקר כעס שגורר כעס. הנוסח העכשיוי של הפוסט ההוא הרבה יותר מתון מהנוסח המקורי. אני תוהה אם הייתי מקבלת כל כך הרבה זעם בתגובות אם הייתי מנסחת אותו ככה מהתחלה. גם אסתר הוסיפה חלק שלם של הסברים וציטוטים לפוסט שלה ועדיין אנשים מגיבים לכעס שהביעה בגוף הפוסט ולנוסח הבוטה של הדברים.

הפוסט והמהומה הבהילו אותי מאוד. השילוב של הבלוג האישי שלי, הפרטים הרבים על המשפחה שלי, הקלות לזהות אותי לפי הפרטים, ומצד שני, הרצון לעמוד מאחורי הדברים שכתבתי בנושא בצורה גלויה ואמיצה היה קשה לי. הסכמתי וחזרתי בי מלפרסם את הפוסט בצורה גלויה במקום אחר שאני מאוד מעריכה. בגלל העירבוב הזה בין הפרטי לציבורי בין המשפחתי למקצועי. מצד אחד את מי שנחשף אי אפשר לחשוף ולכן הרצון שלי לדבר גלויות. מצד שני כתבתי כאן דברים אישיים מאוד כבר שנים, והם חלק מהבלוג והישות הזאת "אמאל'א" שמייצגת את רוב מי שאני ומדברת כמעט על כל מה שחשוב לי.

בנוסף דווקא השבוע פירסמו את רשימת המועמדים לגולדן בלוג והבלוג מועמד בקטגורית "בלוג משפחתי" עם התמונה שהורדתי בשל המהומה. אבל כמעט אף אחד לא נכנס מהלינק הזה, אז לא נורא. :-) היה לי מוזר ומחמיא להיות מועמדת, כי אני מרגישה מאוד פריפריאלית בישראבלוג. מצד שני הורדתי את כל הפוסטיים המשפחתיים עם התמונות של הילדים למחתרת (העברתי לטיוטא) בשל הבלאגן שהיה כאן השבוע. אז הבלוג המשפחתי שלי נראה בלוג של משפחת קיפודי ים יותר מאשר משפחתי, עימכם הסליחה.

העוף כבר מוכן והילדים והחברים שלהם כבר רעבים. הם כל כך שמחו לארח את החברים שלהם בבית וכיף לי לראות אותם משחקים ביחד, כמו שהיה בסופי השבוע באמריקה כשכל ילד הביא חבר. רק באמריקה הכרנו את החברים שלהם יותר מחמש שנים והפכנו חברים של ההורים שלהם, וכאן הם עדיין חדשים לנו. אבל אני כל כך שמחה שהם כאן והילדים שמחים לארח בבית שלהם. שורשים צומחים לאט, צריכים להתרגל מחדש לאדמה.

שיהיה שבוע טוב ורגוע ויהיה הרבה הרבה טוב!

אלעל נמצאת זה שנה במאבק משפטי עם שבע האוניברסיטאות הישראליות בקשר ליבוא בעלי חיים לצרכי מחקר. אלעל לא מטיסה בעלי חיים לצרכי מחקר מאז 2010 והאוניברסיטאות בארץ דורשות ממנה לשנות את המדיניות שלה. אני לא בטוחה שאלעל ואירגוני החיות למינהם חשבו עד הסוף על המשמעות של הצעד הזה. הם חושבים על קופים ומונעים משלוחים של זבובים, חלזונות, קיפודי ים ותולעים, ובפועל, מנתקים את ישראל מהעולם המחקרי בביולוגיה. אין ולו תרופה אחת שפותחה בלי ניסויים בבעלי חיים, אם זה מחקר בסיסי או קליני. האם קברניטי אלעל והפעילים באירגוני החיות מפסיקים לקחת אקמול כשכואב להם או אנטיביוטיקה כשיש להם דלקת או האם הם נגד פיתוח טיפולים לסרטן, לאיידס ולסוכרת? כי לי נשמע שהם אומרים למעשה - אנחנו נמשיך להשתמש בתוצרים של המחקר הזה אבל כדי להראות טוב לציבור נמנע מהמחקר להתנהל בישראל.

המחקר במעבדה שלי אינו רפואי, אבל אני מקווה שהממצאים יהיו רלוונטים לרפואה. המחקר הוא בסיסי והמטרה שלו היא להבין את הבקרה הגנטית של תהליך ההתפתחות העוברית. לצורך הניסויים אנחנו מפיקים ביצים וזרע מקיפודי הים על ידי הזרקת תמיסה מלחים לקיפודי ים בוגרים. ההזרקה אינה מזיקה לקיפודים וגורמת להם להפריש זרע או ביצים. אנחנו מגדלים את העוברים השקופים מתחת למיקרוסקופ ויכולים לעקוב אחרי השלבים הראשונים ביותר של ההתפתחות שלהם, דבר שקשה מאוד לעשות ביונקים. אנחנו חוקרים את העוברים לפני שיש להם מערכת עצבים, כך שאין להם יכולת להרגיש כאב. עוברי קיפודי ים נחקרו יותר ממאה שנה והמחקר בהם קידם מאוד את הבנת ההתפתחות עוברית והבקרה הגנטית של ההתפתחות הזאת. הקיפוד הסגול שאתם רואים בתמונה הוא קיפוד הים היחיד שהגנום שלו ידוע ולכן היתרון שלו למחקר גנטי הוא גדול. קיפוד הים הזה חי באוקיינוס השקט ולכן צריך לייבא אותו מלוס אנג'לס. בשל המדיניות של אלעל נאלצנו להטיס את קיפודי הים האלו עם חברת תעופה אחרת שלא טסה ישירות והמסע הארוך פשוט הרג אותם. נראה לי מוזר  שאפשר ליבא את קיפודי הים או חיות אחרות למסחר ולמזון בלי בעיה מבחינת אלעל, אבל למחקר שיש לו פוטנציאל להציל חיים - אי אפשר. נכון, לא כל מחקר מביא לתרופה לסרטן, אבל כל תרופה לסרטן פותחה על ידי מחקר וניסויים וזאת סיבה מספיק טובה לאפשר להטיס בעלי חיים לצרכי מחקר בעיני. כדי להגן על בעלי החיים יש וועדות אתיקה וכל ניסוי שנעשה צריך לעמוד בפרוטוקולים ובסטנדרטים מסויימים. בכל גרנט צריך להסביר את הצורך בשימוש בחיה, ואת האמצעים שננקטים כדי להמעיט את מספר החיות בהם משתמשים ולהפחית את הסבל שלהם למינימום. גם המדענים אנושיים וגם אנחנו לא רוצים להכאיב לאף אחד.

קיפוד ים. אין לו מערכת עצבים מרכזית. כדי להפיק ממנו זרע או ביצים אנחנו מזריקים לו מעט KCL והוא ממשיך לחיות נהדר אחרי זה באקווריום מיוחד משלו. אנחנו מאכילים אותו באצות ומשתדלים שיהיה כמה שיותר שמח ויאריך ימים כמה שיותר. מחיית המודל הזו למדו הרבה על השלבים הראשונים של התפתחות עוברית ועל רשתות הבקרה הגנטיות ששולטות בהתפתחות עוברית. קיפוד הים היחיד שהגנום שלו ידוע חי באוקיינוס השקט. אל על הם היחידים שטסים ישירות מלוס אנג'לס אבל מאחר ואי אפשר להטיס חיות למחקר באלעל הטסנו אותו עם חברת תעופה אחרת שחונה באירופה. הדבר האריך את הטיסה משמעותית והקיפודים לא שרדו. באופן מעשי, לא יתאפשר לעבוד עם החיה הזו בארץ בשל המדיניות של אלעל.

כמה תשובות לשאלות שעלו בתגובות:

"ניסוי מציל חיים" - אין דבר כזה. אם היינו יודעים מראש מה יציל חיים לא היינו צריכים לעשות ניסויים. הידע, המדע והתרופות מתקדמים בכמה מישורים ואף פעם אי אפשר לדעת מראש מה בסופו של דבר יוביל לטיפול חדשני ומציל חיים. לכן יש מחקר בסיסי שנעשה למשל - בזבובי פירות שהיא חיה מדהימה למחקר גנטי, כלומר - להבין את הבסיס הגנטי של מחלות ולנסות להבין מה קורה כשדברים (חלבונים ובקרת חלבונים) משתבשים. יש מחקרים בתולעים בגודל מילימטרים שנודעו להבין את תהליך ההזדקנות, ומחקרים בעוברים של קיפודי ים (שהם פלנקטון) שעוזרים לנו להבין איך התפתחות עוברית נשלטת.

זבוב פירות, עובר קיפוד ים ותולעת בשם סי אלגנס, מודלים שתרמו המון להבנת תהליכים ביולוגיים בסיסיים ולהבנת המנגנונים המולקולריים שמשתבשיםבמחלות כמו סרטן, למחקרים בגנטיקה, להבנת ההזדקנות ולהבנת התפתחות עוברית. גם אותם אי אפשר להטיס באלעל.

יש מחקר קליני שמיועד לבחינת טיפולים ותרופות חדשניות. תרופה חדשה לא מאושרת עד שעברה הרבה מאוד שלבים, ביניהם ניסויים בחיות, ואחר כך, ניסויים באנשים. המחקר הבסיסי בא לעזור לנו להבין מערכות ביולוגיות - כמונו. המחקר הקליני - לפתח טיפולים ותרופות. שניהם חשובים מאוד לקידום הרפואה והבנת המערכות האקולוגיות בהן אנחנו נמצאים. אבל, כמו שכתבתי, אי אפשר לדעת מראש איזה כיוון יוביל לפריצת דרך, לכן נותנים לחוקרים חופש לחקור, בתנאי שמערכת הניסוי שלהם עוברת את וועדת האתיקה שנועדה להוריד למינמום את הפגיעה והסבל בבעלי החיים עליהם עושים את הניסוי. לדוגמא מסמך וועדת האתיקה של הטכניון. 

יש אלטרנטיבות? - אי אפשר ללמוד איך עובר מתפתח מתרבית תאים, אי אפשר להבין איך ריקמה מתפקדת בתרבית תאים, ואי אפשר לנבא איך חיה תגיב לתרופה מתגובה של תרבית תאים. תרבית לא מתנהגת כמו ריקמה שלמה ובטח שלא כמו חיה שלמה. 

האם זה מוצדק? היתרון היחיד שיש לנו על חיות אחרות הוא המוח שלנו, בכל פרמטר גופני אחר אנחנו נחותים מהם. יש לנו מוח שמאפשר לנו לחקור, ולפתח ולהתקדם. אנחנו גרים בבתים ולא במערות, עם אספקת מים, סניטריה ועוף קפוא בסופר בגלל או בזכות המוח שלנו. אנחנו גם יכולים להרוג אלפים בפצצה אחת בגלל המוח שלנו. אולי אסתר צודקת, ומי שחולה צריך למות והרפואה לא עוזרת לכדור הארץ. אבל האם לא צריך לעשות ניתוחים קיסריים בהרדמה ולתת לאמהות למות, כי מי שלא מצליחה ללדת טבעית כנראה לא היתה אמורה ללדת? לתת לילדים למות מסרטן או מסוכרת כי זה הטבע? אולי זאת אני, אבל לי נראה יותר אכזרי שלא להשתמש במוח וביכולת שלנו לחקור ולקדם את הרפואה ולעזור לאנשים חולים מאשר לעשות ניסויים בעובר של קיפוד ים, בגודל 70 מיקרון ובלי מערכת עצבים. מצד שני, כל מי שעושה ניסויים בבעלי חיים צריך לעשות הכל כדי לפגוע בכמה שפחות חיות ולהכאיב להן כמה שפחות אפילו אם הן זבובים, ובטח כשאלו עכברים או חולדות וצריכה להיות סיבה ממש ממש טובה כדי לעשות ניסויים בקופים, אם בכלל.

אני עובדת בחדר העבודה לעתיד שלנו, עוברת על ההרצאה שאעביר ביום שני בתל אביב. זה חדר העבודה לעתיד כי בינתיים יש בו שולחן עבודה, מחשב ומדפסת, סיפריה ריקה וערימות גבוהות של ספרים שמחכים לעיגון הסיפריה בקיר. אין לנו מקדחה שיודעת לעשות חורים בבטון, זה למה. בחוץ במרחב המשפחה שלושה ילדים שלי רואים סרטים

הפסקה - חשבתי שזה לא הגיוני שהם רואים סרטים על מסך מחשב קטן כשבסלון יש לנו מסך גדול ויפה. העברנו את המחשב לסלון וחיברנו אותו למסך הטלוויזיה, ואת הרמקולים למחשב כך שזה יצא ממש טוב. אבל אחרי שהסרט נגמר גילינו שהאינטרנט לא מגיע לסלון וצריך לטעון את הסרט קרוב יותר לחדר משפחה. בינתיים ליאור נרדם ושמתי אותו בלול על הבטן, כי הוא תמיד ישן על הגב והוא צריך להתרגל להיות קצת על הבטן בלי להתלונן. חגורת הכתפיים וזה. הוא מקסים ומשתלב ולפעמים יש לי ריגשי אשמה שהוא רביעי שכזה, לא דורש יותר מדי חוץ מחיבוק או אוכל או חיוך. מקבל כמעט כל מה שהוא מבקש, וזה נראה לי לפעמים לא מספיק. במיוחד כשהוא במשפחתון ומקבל שם שני בקבוקי מטרנה עכשיו. אני לא רוצה לשאוב ויודעת שגם בלי לשאוב החלב ישאר. דווקא מולו יש לי צער כבד על החזרה לעבודה. תחושה שזה מוקדם מדי. שאני צריכה עוד זמן. אתמול בבוקר פיזרנו את הילדים בבתי הספר ואותו במשפחתון ונסענו לקניון לסידורים. לפני שירדנו מהאוטו אמרתי לממיע באימה - אבל לא הבאנו עגלה, איך נסתובב איתו? ניסינו לחשוב על זה עוד כמה דקות עד שממיע נזכר שהוא בעצם לא באוטו אלא במשפחתון. זה לא קרה לי אף פעם. אולי זה הגיל ואולי זה משהו אחר, אבל התינוק הזה מרגיש לי כמו חלק אינטגרלי ממני. עכשיו הם משחקים כאן בחוץ ומחכים לסרט להטען. בחזרה להרצאה ומחשבות מיקצועיות.

קראתי פוסט שכתבתי לפני שלוש וחצי שנים, כשחזרתי משלושה כנסים, בזה אחר זה. קראתי איך דירגתי את עצמי ביחס לאנשים אחרים באותו שלב. כרגיל, קשה מדי עם עצמי, לא סבלנית לדרך היחודית שלי. התגובות מחממות לב, גם כרגיל.

הפסקה - במחשב שלי שמורות כל ההרצאות שנתתי מאז 2005. אחרי המשפט האחרון הסתכלתי בהרצאות שנתתי ב-2009, ואז ב-2010, 2011, 2012. ראיתי איזו דרך עברתי מחשבתית, הבנתית ואפילו מבחינת כלים. לא יכולתי לתת את ההרצאה שאני אתן ביום שני לפני שלוש וחצי שנים וגם לא לפני שנתיים או שנה. ההרצאה שלי היום משקפת את כל הדרך שעברתי, ומייצגת את הראיה שלי נכון להיום. אין שם שקפים של להוכיח למישהו משהו, רק השאלות שאני רוצה לשאול, התשובות שקיבלתי, מה למדתי מהן ולאן אני הולכת.

אני מתרגשת קצת לקראת ההרצאה, בכל זאת המקום חדש לי ואני לא מכירה את האנשים. אני שמחה בדרך שעברתי ומקווה שיעניין אותם. עוד מעט תהיה לי מעבדה מוכנה וסטודנטים ואפילו קיפודים. הגיע הזמן שאתן לעצמי קצת קרדיט על הראיה וההסתכלות ולא רק על היכולת הביצועית. אני יכולה לדמיין את זה רק כמעבדה משפחתית עם שמחה גדולה, אהבה גדולה למחקר וכבוד לטבע אותו אנחנו חוקרים. זה עדיין נראה לי כמו פלא להקים מערכות ניסוי בעצמי ולהוביל אחרי אנשים, אבל זה כבר קרה וקורה וכנראה אפשרי, אז אולי אפשר להפסיק לפקפק ולחשוש ולהתחיל להנות?

שבוע טוב שיהיה!