אמאל'א

מאוחר ואני רוצה לישון אבל אני מחכה לפסטה שתתבשל. אני מכינה פסטה כדי שיהיה לילדים מה לאכול כשיגיעו מבית הספר מחר. אני מכינה פסטה מאוחר כי רק עכשיו הגעתי לזה. ליאור מסתכל בסיר בעיניין. זוהר רוצה שאקח אותה לישון, ואני מחכה לפסטה.

הימים האחרונים בבית הזכירו לי כמה כיף זה כשמאיטים את הקצב. ליאור התחיל עם וירוס מעיים שעבר אלי, לזוהר ולשגיא. אז ביום ראשון הלכתי לחצי יום לפגישה עם הדיקן שאמר לי שאני מתקדמת יפה ועוד שני מאמרים פחות או יותר יוכלו להעלות את התיק שלי לקביעות. חזרתי כדי להיות עם ליאור והיה לי כל כך כיף, ונדבקתי כל כך חזק, שנשארתי עוד יומיים בבית. זה לא שלא עבדתי, אבל לשכב במיטה בבית שקט ולהכין הרצאה זה ראש אחר לגמרי מלשבת במעבדה, ללמד, להנחות וכל השאר. 

חשבתי כמה מהירים החיים שלי, איזה קצב מהיר יש להם, קצב שלא ממש טוב לי. ראיתי שני סרטים, קייט וליאופולד, ו"מכאן אני ממשיך" או משהו כזה. שניהם היו לי נעימים. ליאופלד הזכיר לי כמה מרגשת היא כנות במערכת יחסים, כנות בקשר לרגשות. אני הרבה פעמים חושבת שאני מביעה אהבה, אבל אני לא בטוחה שהוא מבין כי אני לא אומרת באופן ישיר. גם הוא לא. הסרט השני הזכיר לי שזה לא מובן מאליו להישאר ביחד כל כך הרבה שנים, ולגדל ארבעה ילדים שנראים שמחים למדי, שלמים עם עצמם וחברים טובים אחד של השני ולהמשיך לאהוב אחד את השני.

מניפה דיברה איתי על אהבה עצמית לפני כמה פוסטים, וזה לא עוזב אותי. אני חוששת שהאהבה שלי לעצמי תלויה בדבר. תלויה בהצלחה שלי בעיני עצמי. במיוחד בתקופות בהן הקצב כה מהיר, אבל גם בתקופות אחרות. לאהוב את עצמי באמת זה לתת לעצמי מה שאני צריכה, גם כשמה שאני צריכה אומר להאט ולהרפות. השבוע עשיתי את זה וזה עשה לי טוב מאוד, לנפש. איזון בין הצורך להיות יצרנית, לבין הצורך לחיות. לחוות את החיים.  

בסופו של דבר נסעתי לבד לבית הקברות. אני לא אוהבת לנהוג מרחקים ארוכים, הנהיגה מרדימה אותי, אבל רציתי להגיע לבית הקברות אז לקחתי את האוטו ונסעתי. שעה וחצי נסיעה. נסעתי כעוסה ופגועה. זה מנע ממני להרדם. גם היום היפה עזר. הילדים התקשרו בדרך וסיפרו לי על התעודות שלהם. טובות התעודות בעיני.

כשהגעתי לבית הקברות המרחבים הירוקים עם הפרחים הצהובים פה ושם הזכירו לי את הילדות. לא יפים במיוחד, לא נקיים במיוחד, אבל מרחבים. קראתי תהילים לאבא שלי ואמרתי עליו יזכור. סיפרתי לו על החיים שלנו ונזכרתי בעליות קודמות לקבר, בקשות שביקשתי, וביקורים קודמים בעודו בחיים. שבע שנים עברו. שבע שנים מלאות. אני יודעת שהילדות שלי חיה בי עד היום, למרות שאני לא נוטה להסתכל אחורה ולבחון מה היה שם ואיך זה משפיע עלי. זכרונות כואבים אני מעדיפה שלא להעיר. אבל כשעמדתי שם ליד הקבר והבטתי במרחבים העירונים לא יכולתי שלא להזכר בתחושות הפיזיות והריגשיות של הילדות שלי. היו רגעים טובים, בעיקר סביב הבריכה, טיולים בימי שבת, או אירועים שמחים של המשפחה המורחבת. אבל היתה גם בדידות גדולה ורצון בשיחה קרובה על הדברים שהעסיקו אותי. היתה בי סקרנות עצומה לגבי העולם, גם לגבי העולם הפיסי וגם לגבי העולם האנושי. רציתי לדעת עוד ועוד, קראתי אנציקלופדיות והייתי חברה בשלוש סיפריות, ורציתי גם להכיר את הילדים בכיתה שלי. את כל הילדים. הכל עניין אותי ורציתי מישהו שיבין אותי. אני חושבת שבכל אחד ואחת מצאתי משהו מעניין, משהו ללמוד ממנו. אבל הרגשתי לבד בעולם הפנימי שלי. בכיתות היותר גבוהות ביסודי היינו חבורת בנות שדווקא היתה לי שפה משותפת איתן, אבל משהו היה חסר. או שהיתה קירבה ריגשית אבל לא מנטלית או שלא היתה קירבה ריגשית. בבית אמא ואבא היו עסוקים בעצמם, אבא בעסק ואמא במשימות הבית. הם היו שם פיסית, טיפלו בנו ודאגו לנו, לקחו אותנו לטיולים ולבריכה, אבל לא היו שם כדי להבין ולדבר איתי על הדברים שעברתי, על הדברים שעיניינו אותי. אני חושבת שהיה בי רצון עז בקירבה אמיתית, בחברת נפש, אבל מאחר וזה לא קרה, הסתפקתי בהרבה חברות וחברים שלכל אחד היה משהו ששימח אותי. 

בתיכון היתה לי חברה בשם רויטל שמאוד אהבתי. אני שהיא הראשונה שממש הבינה אותי ריגשית, ולא - אני רוצה לכתוב - לא פחדה ממני. זה לא שפחדו ממני, אבל כנראה משהו באינטנסיביות שלי היתה מעט מבהיל. אמרו לי את זה בפירוש בגיל מאוחר יותר, אבל אז, זאת היתה יותר תחושה שלי, שאני צריכה קצת לעמעם את עצמי כדי להשתלב ולהתחבר. לא הפריע לה שהייתי מבריקה בלימודים והיא לא. גם לי לא הפריע, זה בכלל לא היה חשוב. היתה לה את היכולת לראות אותי ולהבין את הרגשות שלי ולהסביר לי את עצמי. לא הפריע לה שהייתי סקרנית לגבי כל הילדים האחרים בכיתה, היא לא רצתה אותי לעצמה ונעלבה כשהלכתי עם ילדות אחרות. היא קיבלה אותי כמו שאני. היו לי הרבה חברות בתיכון אבל אותה אני זוכרת בתור חברה אחרת. חברת נשמה. לצערי נפרדו דרכינו אחרי שהתחתנה אחרי הצבא - היא פשוט נעלמה לי.

עברתי אתמול ליד בית הספר היסודי שלי ובית הספר התיכון ואפילו נכנסתי לתיכון שבמקרה נמצא ליד בית האבות שבו אמא שלי גרה. התחושות של אז חזרו אלי. הקסם וההתרגשות שהיה בגיל הזה, התחושה שלי שאני רוצה להבין יותר אנשים אחרים ואת עצמי ואת העולם בו אני נמצאת. תחושה השונות, והניסיון להקטין את השונות כדי להתקבל ולהתקרב. ידעתי שאני צריכה להתאמץ כדי להתאים. גם לילדים האחרים וגם לדרישות של המורות מאיתנו כתלמידים.

באוניברסיטה מצאתי אנשים שעניינו אותם אותם דברים שעיניינו אותי, אבל המבנה הריגשי היה שונה. כשפגשתי את ממיע בגיל 29, בדוקטורט, יותר מהכל הרגשתי שהגעתי הביתה. שנינו אהבנו מדע (אני קצת פחות אז, בשונה מהיום) ושנינו באנו מבית בו להורים היתה השכלה בסיסית בלבד והרבה ביקורת כלפינו. אהבה גדולה אבל חוסר קבלה שלנו כמכלול. אצלי זה היה בעיקר ההתנהגות שלי - האינטנסיביות הריגשית הגבוהה, והעוצמות הבלתי נשלטות, ואצלו, הקפדנות שלו לפרטים, ההסקה הלוגית על סמך הרבה מאוד פרטים שהוא מבחין בהם ואחרים לא רואים, האיטיות כביכול, הפרפקציוניזם. הם היו צוחקים עליו, לידי, על הדוקטורט שהוא לא מסיים, אנשים שלא למדו תואר ראשון צוחקים עליו שמתעקב בלימודי הדוקטורט, והוא מנסה להסביר ולא משתיק אותם. אני העמדתי אותם במקום, לא פעם ולא פעמיים. והם שינו את היחס אליו עם הזמן. במיוחד כשסיים את הדוקטורט. מצידי הרגשתי שסוף סוף מישהו מקבל אותי כמו שאני, לא מפחד ממני, לא מעריץ אותי, לא נרתע ממני.

כבר לא מפריע לי שאנשים חוששים ממני וממה שאני חושבת עליהם. אני מקפידה שלא לפגוע אישית אף פעם, ואומרת מה שאני חושבת במטרה לעזור לסטודנט או לקוליגה להשתפר. רוב הזמן אני לא מרגישה בדידות, רק כשאנחנו רבים. החיבוק שלו הוא הדבר הכי מנחם שיש בשבילי. כשאנחנו מחוברים. עברנו המון ביחד ואנחנו יודעים בדיוק מה עברנו ומי אנחנו ומבינים ורואים אחד את השני. 

אני כבר לא כועסת יותר. אולי דווקא בגלל שנתתי לעצמי לכעוס כמו שמניפה המליצה. :-)

אני מאוד כועסת ומאוכזבת כרגע. הכותרת היא סוג של אידיאל שאני מאוד רחוקה ממנו בשניה הזאת.

ממיע בתקופה לא טובה. הוא לא מוצא את עצמו בעבודה ומרגיש תלוש. כך זה נראה מהצד. אני הרבה דברים, אבל לא טובה בתמיכה ריגשית. לא מאלו מחזיקות את היד יפה עד שיעבור. אני חושבת בצורה פרקטית על מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב. אני בטוחה שזה לא מה שהוא צריך. אבל זה מה שאני יודעת לעשות.

היום הדודות שלי ואני תכננו לעלות לקבר של אבא, לסוג של אזכרה. ממיע רצה לבוא אבל גם לקחת את האוטו למוסך. זה התארך, מאוד. מה שהוביל לזה שהדודות שלי עולות לקבר בלעדי ואני עדין בבית. מחכה לאוטו.

אני מאוד כועסת ומאוכזבת, כבר אמרתי. זה מאוד משקף אותו, חוסר יכולת להעריך זמן. רצון לעשות הרבה דברים שאי אפשר לעשות ביחד. אבל עד כדי כך הוא לא עשה בעבר.

אני חושבת שהוא במשבר. אני רואה אותו פותר סודוקו בערבים ומתנתק מאיתנו. אני רואה אותו הרבה פחות שמח. הבוס שלו הוא אולי האיש הכי לא מתאים כדי לעבוד איתו. הוא מקטין אותו, מתייחס אליו בזילזול כמו אל טכנאי, ומוריד לו פקודות, במקום לעזור לו להתמקד. להקשיב למה שיש לו לתת. התוצאה לא טובה. לא לממיע ולא לבוס. אני לא הייתי נשארת במקום כזה, אבל ממיע מאבד את האנרגיה שלו ונשאר. כזה הוא. יש לו היסטוריה ארוכה של חוסר שביעות רצון במקומות עבודה. היתרונות שלו לא באים לידי ביטוי והחסרונות שלו נעשים בולטים ככל הבוס מאבד סבלנות ורואה אותו פחות.

אני רואה את זה ולא יודעת מה לעשות. להגיד לו מה אני חושבת שצריך לעשות כבר אמרתי יותר מדי, זה לא עובד, לא עוזר ולא משנה. 

אבא שלי מאוד אהב את ממיע. אמא שלי רואה בו בעיקר את החסרונות. בכל פעם שאני פותחת דלת היא מיד נכנסת ואומרת מה שהיא חושבת עליו. היא גם חושבת שהוא אבא טוב, אבל היא אפילו עוד יותר פרקטית ממני ולא מבינה איך יכול להיות אדם כל כך לא מכוון מטרה. היא ממש לא עוזרת. למעשה הייתי צריכה להתנתק מהראיה שלה כדי להתחבר אליו. זה קרה אי שם בעבר, לפני הרבה כעסים ומרחק. אתמול בערב תהיתי בליבי האם לאמא שלי ולי יש אותו אופי. זה מאוד מקומם אותי לחשוב כך, כי יש התנהגויות שלה שמשגעות אותי. הדבר שהכי מפריע לי בה הוא חוסר הכנות העצמית. היא מאוד ישירה, כמוני, ולוגית, אבל היא לא מחוברת לרגשות שלה, לא מבינה מאיפה דברים באים לא אומרת אותם ישירות, ואז כשהיא מנסה להשפע עלי לעשות דברים בדרך שלה זה יוצא מאוד מניפולטיבי. כי היא מדברת על מה טוב בשבילי כשלמעשה המניע הוא מה טוב בשבילה. היא לא מסוגלת לראות באמת רגשות של אנשים אחרים בלי הפילטר המאוד חזק שלה. הניתוחים שלה מאוד הגיונים ומאוד נכונים הרבה פעמים, אבל אין בהם עומק. אין בה הבנה אנושית עמוקה ואני חושבת שאת זה היה לאבא שלי, ואני חושבת שקיבלתי משהו ממנו. אולי זה נובע מאותו מקום - חוסר הכרות אמיתית עם עצמה, שגורם לה לא להבין אחרים באמת. אני לא יודעת אם היא כמוני רק לא עברה את אותן חוויות והתנסויות שאני עברתי ופתחו ולימדו אותי, או שיש משהו בסיסי שונה. כמובן שיש משהו בסיסי שונה, יש בי רק חצי מהגנים שלה וחצי מהגנים של אבא שלי. :-) אבל לפעמים היא מזכירה לי את עצמי ואני מקווה כל כך שאני לא כזאת. בנקודה הכי חשובה - בקשר שלי עם הילדים. בקשר שלי עם ממיע. אני מקווה שאני רואה אותם באמת, שאני זוכה באמון שלהם, שאני נותנת להם מקום בטוח שרואה אותם באמת. לפעמים אין לי סבלנות ואני צריכה ללכת עכשיו כי הוא הגיע.