אמאל'א

פעם, לפני שהחיים שלי נכנסו ל FASTFORWARD X8, הייתי מדפדפת אחורה בבלוג כדי לראות איך הרגשתי פעם לגבי החיים שלי ולגבי אירועים שעברתי. הפוסט הזה שאני רוצה לכתוב עכשיו, הוא גם לכבודי העתידית, שאולי תצליח ללחוץ על PLAY, ולהחזיר את החיים לקצב הנכון בשבילה, ויהיה לה זמן להסתכל אחורה ולראות מה הרגישה כשחזרה מכנס הקיפודים ב-2015.

ראיתי את החברות שלי שנמצאות כמה צעדים לפני, ואת החיים שלהם, ומה נשאר מכל זה, במבט מהצד, ונבהלתי.

ראיתי מה שנשאר אחרי שמדען גדול מת, איך אנשים נאבקים עם הזכרונות הקשים שיש להם מהביריונות וחוסר ההגינות שלו, מול הכרת התודה על התרומה שלו לתחום. ונבהלתי.

אני חושבת שכל מי שלוקח על עצמו משרה של ראש מעבדה, רוצה להשאיר חותם. רוצה שהעשיה המדעית שלו תעשה הבדל. כדי לעשות הבדל, הוא כותב גרנטים, מגייס סטודנטים ומכשיר אותם, מלמד קורסים, טס לכנסים לספר על העבודה שלו, כותב מאמרים על התוצאות שלו, וחוזר חלילה. זה מסלול מאוד תובעני שדורש להטוטנות של ממש עם הזמן והמשימות. מסלול עם הרבה כשלונות ומעט הצלחות. מסלול שבו אחרי שנתיים של עבודה על מאמר הוא יכול להדחות, וההרצאה יכולה להתקבל בחוסר אמון ובביקורת. לפעמים מסיבות מוצדקות לעיתים בגלל קונספציות של השומעים וצורך בהסברים פשוטים וברורים שקשה לספק. זה מסע מפרך שאין בו שום הבטחה לסוף טוב, וגם אם הסוף הלוקלי טוב, לא הכל טוב. במסע הזה אני רואה אנשים מוותרים על זמן עם המשפחה שלהם, זמן עם בני הזוג שלהם, סתם זמן לעשות דברים כיפיים, זמן לעצמם. 

כמו במילים העתיקות והניצחיות של רבי יהודה לוי: :עבדי הזמן, עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

כל פעם מחדש נזכרת במשפט הזה וכל פעם מוצאת בו מובן אחר, שהוא גלגול של אותו מובן בסיסי.

אין לי אלוהים פורמלי, אבל גם לי יש אלוהות בעולם, שכשאני נוגעת בה אני מצליחה להשתחרר מהכאן והעכשיו, ומהדאגה למאמר זה או אחר, או לתוצאה זו או אחרת. לראות את הילדים שלי ולהיות איתם ולהנות מכל דקה. גם כשאני עייפה. גם כשאני רוצה לעשות משהו אחר.

אם הייתי יודעת שלא יצא שום דבר יוצא דופן מהמעבדה שלי, האם עדיין הייתי ממשיכה ללכת? מה הייתי משנה אם הייתי יודעת שבסופו של דבר המטרה, לא תהיה אף פעם גדולה כמו שהייתי רוצה. אם הייתי יודעת שכל מטרה תתכווץ לנגד עיני כשאגיע אליה. שכל הישג, אין לו גודל אבסולוטי.

בין המשפט הקודם לזה עברה שעה בה תיבלתי כנפיים, בישלתי תפוחי אדמה, תירס, הכנתי שעועית ירוקה עם גזר, סלט תפוחי אדמה, ניקיתי את הקקי מהתוסיק של ליאור ובטעות הורדתי את המים עם התחתונים שלו, ואני מקווה שלא סתמתי את הביוב.

ילדים זה הכי כאן ועכשיו. המאמץ והשמחה, העצב והאושר. הם החיבור הכי חזק להווה כי שם הם חיים ואין כמוהם לחיות את הרגע במלואו. אני מנקה לו את הקקי לא כי אני מקווה שיצא בן אדם טוב בעוד 10 שנים, אלא בגלל שיהיה הרבה יותר נעים כשהתוסיק שלו יהיה נקי. אני נהנית לדבר איתם, להיות איתם, לצחוק איתם, לשמוע אותם כשטוב להם וכשרע להם, ללוות אותם ולהיות חלק מהחיים שלהם. אני מאמינה שהילדים הכי מאושרים יוצאים אלו שנהנו לגדל אותם ואני רב הזמן, מאוד נהנית לגדל אותם.

אולי זה הלקח שלמדתי בנסיעה הזאת, מהמבט בראי החברות שלי, בראי המנחה שלי, שצריך להנות מהדרך ולהיות שלמים עם איך שאנחנו הולכים בה. שצריך בנוסף למאמץ למרחקים ארוכים של מאמרים וגרנטים, להקדיש זמן גם לטיפוח הסביבה הקרובה, הסטודנטים שלי, אלו שבמעבדה שלי ואלו שאני מלמדת. שהזמן הזה חשוב לא פחות מהזמן בו אני כותבת מאמר או גרנט, כי בזמן הזה אני מעבירה הלאה בצורה הכי ישירה שאפשר את כל מה שלמדתי בדרך, כל הידע, הניסיון וההבנה שצברתי. ועם כל אלו, תמיד להשאר פתוחה לרעיונות שלהם ולכיוונים שהם מציעים, כי לפעמים הראיה האחרת שלהם יכולה לחדור כתמים עיוורים שלי.

אחד הדברים שהכי שימחו אותי בשבוע הזה היה ההצלחה של הסטונדטית שלי ביום הסטאז'. בשבוע שלפני הנסיעה שלנו היא נתנה הרצאת ניסיון לקבוצה ואני ומנהלת המעבדה שלי הסברנו לה איך להעביר את המסר בצורה מעניינת ומלהיבה. היא סיפרה שבמהלך יום ההרצאות, ההרצאות היו מייגעות והסטודנטים בקהל דיברו במהלך ההרצאה. עד ההרצאה שלה. בהרצאה שלה כולם הקשיבו, ואחרי ההרצאה שאלו הרבה שאלות והיא אמרה לי שהיא הרגישה הכי טוב בעולם, שאף פעם לא הרגישה ככה. היא ראתה שמה שעשתה מעניין, שמה שעשתה מעורר את הדימיון של האנשים בקהל, שהם רוצים לדעת עוד. היא היתה מאושרת ועשתה אותי מאושרת מאוד. זאת תחושה נהדרת שסטודנטית מצליחה בפרוייקט ומתלהבת מהפרוייקט שלה ומצליחה להלהיב את הקהל. אני כל הזמן אומרת להם שהפרויקטים שלהם הם שלהם, לא שלי, ושהם צריכים לקרוא ולהבין בהם יותר ממני. אני מאמינה בהם שהם יכולים לעשות דברים שהם לא חושבים שהם יכולים, ואני חושבת שזה עושה את ההבדל.

אני לא מוכנה להיות עבד של הזמן, דווקא בגלל שהזמן קצר וסופי. אני מאמינה כי הדרך היחידה להשתחרר מהעבדות הזמן היא לחיות את הרגע הזה במלואו, לשם עצמו.

שבת שלום שתהיה!

איזה כיף לחזור!

היה קשה מאוד.ריגשית, נפשית ומקצועית, אבל כל כך טוב לחזור. אני עדיין בג'טלג ומאוד עייפה כך שקשה לי לפרט. 

היה קשה לראות את הריקנות והחלל אחרי הבוס. היה קשה לשמוע את השקט הרועם, את מה שלא נאמר כמעט בכל ההרצאות.

כמעט אף אחד לא אמר עליו משהו אישי. אני הייתי בטוחה שכולם יגידו משהו וחשבתי הרבה על מה להגיד שיהיה אמיתי ומכבד. כתבתי על זה בפוסט הקודם. הייתי היחידה. הקדישו לו חצי שעה בערב הראשון של הכנס, חצי שעה פורמלית עם מילים שלא אמרו לי כלום. מילים לא אישיות. ואז שתיקה. כל אחד הציג את המדע שלא ולא דיברו על מה שהיה.

הבנתי כמה הרוב המכריע פשוט שנא אותו. וזה היה מפחיד. זה היה התחום שלו, זה היה הבית שלו, ובני הבית לא התאבלו עליו, כי הוא פגע בהם יותר מדי. זה די נורא בעיני. הוא היה האיש הכי גדול שהכרתי מקרוב והמוות עשה אותו בלתי נראה. בלתי מדובר.

היה קשה כמו שכתבתי בפוסט הקודם, כי לא ראיתי את החזון הגדול, מה שעושה אותנו מיוחדים ובולטים ותורמים. היו הרצאות יפות אבל כמעט לא היו הרצאות וואו! כאלו שממלאים בפליאה. אולי כי אני קרובה מדי, אולי כי אני זוכרת את מה שהרגשתי לפני חמש שנים ומתאכזבת שאני לא יכולה להתלהב עד כדי כך, אבל זה מה שזה היה, מעניין חלקית עד משעמם.

ההרצאה שלי התקבלה מצויין. כמשב רוח מרענן ומחדש. הרבה אנשים ניגשו אלי אחריה והתפעלו. זה היה נחמד, אבל זה לא מילא אותי. אולי כי אני יודעת כמה עוד עבודה נדרשת כדי לפרסם את זה. להסתכל על החברות שלי היה להתסכל קדימה ולפחד. העומס רק גדל, הלחץ מתגבר. אני לא רוצה לחיות בפחד ובחרדה. לא בשביל זה הגעתי לכאן.

אבל לחזור הביתה החזיר אותי לעצמי והזכיר שאני כאן כי אני אוהבת. וזה בסופו של דבר מה שחשוב.

שיהיה שבוע טוב!

יום ראשון של הכנס עבר. מאוד שונה מהכנסים הקודמים, במיוחד מהראשונים בהם הייתי. אני לא מרגישה התרגשות, מתח או התלהבות. בפעמים הראשונות לא הייתי צריכה להתאמץ כדי להתרגש או להתלהב, זה היה הכי טבעי בעולם. הפעם אני מרגישה עייפות חומר מסויימת. פעם לא הייתי נרדמת בלילה מרוב התרגשות מהאינטרקציה עם האנשים. אתמול נפלתי שדודה ונרדמתי מיד, אבל קמתי בארבע לפנות בוקר והתחלתי להתאבל על המאמר. אני מבינה כבר מה אני צריכה לעשות כדי להמשיך. אני יודעת שאני יכולה לשלוח אותו לעיתון פחות נחשב ובו יש לו סיכוי להתקבל ואת הכסף שיש לי לניסויים נוספים להשקיע בניסוים יותר משמעותיים עם שאלות יותר מעניינות. אני פחות או יותר רואה את הדרך, רק יש כל כך הרבה לעשות בה שזה מבעית. אבל מה שמבעית עוד יותר הוא חוסר עניין והתלהבות. עוברת לי שאלה בראש, אם הייתי עוזבת את המחקר מחר, האם עדיין הייתי ממשיכה להתעניין בנושא? אני לא בטוחה בכלל. אני חושבת שאני מאוד אוהבת את העשיה עצמה. את פתירת החידות. הנושא מעניין אותי מתוך העשיה שלו, אבל אם לא היתה לי מעבדה ולא הייתי מובילה מחקר, אני לא יודעת כמה הייתי משקיעה בללמוד ביולוגיה וגנטיקה.

 אני יושבת בהרצאות ואני מרגישה ששמעתי את אותם רעיונות עם פרטים אחרים כל כך הרבה פעמים. אני מחפשת חידוש, אני מחפשת שינוי, ומוצאת מעט מדי ממנו בהרצאות. אני זוכרת את סוף דרכי בפיסיקה, הייתי שומעת כל שבוע סמינר והרגשתי שכולם מדברים בדיוק על אותם חמישה נושאים, ולמי יש כח לשמוע את אותן חמש הרצאות עם וריאציות עשרות פעמים בשנה? אני מנסה להזכר בהרצאות שריגשו אותי או עניינו אותי ואלו הן שנגעו בשאלה גדולה או שונה מהמיין סטרים או לחילופין, שנוגעות בדיוק בשאלות שאני מנסה לענות עליהן. אני זוכרת ג'ורנל קלאב לפני שנים בקלטק, מישהו הציג עבודה מאוד דומה לשלי במודל אחר, וחשבתי לעצמי - את מי מעניינים הפרטים המדוייקים של המערכת הספיציפית הזאת? גם אני מנסה למלא פערים קטנים בידע בשמות של גנים שפיצחתי?

חייבים לנסות לענות על שאלה גדולה, חייבים שיהיה חזון. לא רק ללכת מחידה לחידה, רק כי אלו מסתמנות מעצמן. חייבים לשנות, להסתכל בצורה חדשה, להתקדם להשתמש בכלים חדשים. אחרת, אני לפחות, לא יכולה להמשיך להתעניין באותן שאלות בדיוק, רק בדוגמא אחרת. חייבים ללכת אל הלא ידוע. לחדש לעצמנו לפחות. בגלל זה הדרך שלי יותר קשה, אבל ברור לי עכשיו, שאין לי דרך אחרת, ואני לא יכולה לעבור באותו נהר פעמיים. משעממים לי המים הידועים. עומדים לי המים. אני מקווה שיש לי את היכולת להסתכל מעבר לאופק ולמצוא כיוונים חדשים מתוך עצמי.

לילה טוב לכם ולי.