אמאל'א

בשעה טובה, חמש דקות אחרי ששלחתי את התיקונים הקלים שהשופטים ביקשו, קיבלתי הודעה על קבלת המאמר.

את המאמר הזה כתבתי באמריקה, בימים שלפני הכנס, מיד אחרי שקיבלתי הודעה על דחית הגירסה הקודמת שלו. הבנתי מיד שכדי לבסס את הממצאים המאוד מעניינים שלנו נצטרך לעשות את כל הניסויים מחדש, כמו שצריך. מתוך הג'טלג ושברון הלב, ניסחתי מאמר קצר ופשוט, על הדאטה כפי שהיא, בלי לנסות בכלל להגיד משהו שמעבר, ונשבר לי הלב מחדש. המאמר נראה לי ערום ועריה. קטן מכדי לשמח. כל כך לא אהבתי אותו ששמתי אותו בצד, ולא רציתי לראות אותו.

עבר הזמן, המחירים של הניסויים ירדו, והבנתי שיש לנו מספיק כסף לחזור על הניסויים, כמו שצריך, והשבוע התחוור לנו כי הניסויים שהמלאכית שלי ביצעה בארה"ב עלו מצויין, ואפשר לעשות ניסויים מקבילים גם בכוכבי ים, כמו שהצעתי בגרנט. אז, שבועיים אחרי הכנס אחרי שהביואינפורמטיקאי שלנו הביע צער על זה שהאנליזה הקודמת תרד לטימיון, הסתכלתי על המאמרון מחדש, וגיליתי שיש בו חן. יש בו גם תרומה אמיתית לקהילה. דאטה בייס שיעזור לכולם ויחזק את כל מי שעובד עם הקיפוד שלנו. הבנתי גם כי עדיף לפרסם אותו בפני עצמו ולא לדחוף אותו בדלת האחורית למאמר השלישי שלנו. אז מצאתי עיתון מתאים וצנוע, והוספתי כמה פיסקאות, וראיתי כי טוב. 

רציתי לשלוח מיד. לא היתה לי סבלנות, הודעתי לכותבים האחרים שאני רוצה לשלוח אותו מחר. הביואינפורמטיקאי ביקש עוד יום, והסכמתי למזלי. כי שלושתם עזרו לי לתקן שגיאות ולדייק ולשפר את המאמר מאוד. כששלחנו מיד העורך ביקש שהדאטה יהיה פתוח לציבור לפני שישפטו את המאמר. עברו עלי כמה ימים מתוחים עד שהבנתי איפה הדאטה נמצא ואיך לשחרר אותו, ושיחררתי. הם מיד שלחו את המאמר לשיפוט והוא חזר מהר מאוד עם בקשה לתיקונים מינוריים. אין רוויו מתוק מזה. תיקנתי, שיפרתי, ושלחתי. 10 דקות אחרי ההודעה האלקטרונית על הגעת הגירסה המתוקנת לעיתון הוא נשלח לעורך, וחמש דקות לאחר מכן העורך הודיע לי על קבלה. איזו שמחה. בדיוק לפני שהמאמר השלישי שמסתמך בחלקו על המאמר הזה מוכן להשלח. אנחנו מדליקים מאמר במאמר לאחרונה. :-)

אני חושבת שחשוב מאוד להבין מה התרומה במאמר. להבין את החוזק, את החולשה ולהבין מתי להסתכן ולנסות גבוה, ומתי לכוון נמוך ומהיר. אני גם מתחילה להבין איפה נקודות החוזק שלנו, איפה נקודות היחוד, ואיפה יש לנו מתחרים מאוד כבדים שאנחנו צריכים להתעלות כדי להשוות רמה אליהם. את המאמר השלישי אנסה לשלוח לעיתון טוב. לא בשמיים ולא עמוק באדמה, איפה שהוא באמצע. אני חושבת שהאנליזות שלנו יעניינו אותם מספיק כדי לשלוח לשיפוט, וזה כבר ילמד אותנו הרבה. 

קוץ היקר לי כתב שרוב הזמן אני כועסת ומוטרדת, ועד שאני מרגישה טוב עם עצמי אני יכולה להרשות לעצמי לזרום עם זה.

אז אני זורמת עם זה, וטוב לי עכשיו. שמח לי מאוד! 

היום החלטתי להפסיק להרגיש רע בגלל שהבית מלוכלך ולעשות משהו בקשר לזה. משמונה בבוקר עד שתיים עשרה וחצי ניקיתי את חלקים נרחבים מהבית, כאלו שלא הגעתי אליהם כבר הרבה זמן והרגשתי מאוד גאה בעצמי!

זאת הרגשה אחרת לגמרי כשהבית נקי. ממיע עבד בחוץ בגינה. זה פרוייקט רב שלבים ועוד לא הגענו, אבל יש התקדמות.

לקחתי את החתול לווטרינר לעשות חיסון, קניתי מתנות לילדי יום ההולדת של זוהר, וחזרתי לבשל. עוף בטריאקי, עוף עם פרורים, שעועית עם פיטריות, פשטידת תפוחי אדמה ופיטריות, ואורז מלא. מעשה ידי להתפאר. פתאום בא לי סלט. אני חושבת שאתאפק. אני רוצה לשבת קצת ולכתוב פוסט.

ברשת גימל יש שירים שקטים לשבת. שקטים מדי. העברתי ל-88. 

ואז ממיע חזר עם זוהר מיום ההולדת, ליאור התעורר בבכי, וזוהר ושגיא שרפו שוקולד ביחד. הרעיון היה לצפות בננה בשוקולד. לא עבד.

ואז אכלנו ארוחת ערב. 

מחשבות שעברו לי בראש השבוע. האם בגיל 46 אפשר לפרוץ גבולות אם אין ניסיון קודם בפריצת גבולות? זה לא שלא פרצתי גבולות בעבר, אבל הם היו בעיקר גבולות שלי, לא גבולות גלובליים. יש אנשים שכבר בשלבים מאוד מוקדמים מצליחים להיות חלק מפרוייקטים שמשנים חשיבה, עושים מהפכה. לא יצא לי עד כה.

אוקי, עכשיו כבר שבת בבוקר.

לפני שנסע לאמהות שלנו, אני רוצה לסיים משפט. 

לא יצא לי עד כה לגלות גילוי משמעותי, כזה שמשנה את החשיבה וההבנה בתחום. בפיסיקה תרמתי צעדים קטנים, בשילוב כוחות עם המנחה שלי במסטר ובדוקטורט. אבל לא הרגשתי שזה באמת שלי. בפוסט בפיסיקה שימושית עשינו צעדים ראשונים בכיוון מענין אבל לא המשכנו. גם זה לא הרגיש לי שלי. המערכת לא התאימה לפיתוח אותו הצענו ואיבדתי ענין. הפוסט היתה הפעם הראשונה בה הרגשתי שזה שלי. באופן אירוני - ברגע שמצאתי את  הקול שלי, הבוס שלי עשה הכל כדי שלא אשתמש בו. עכשיו זאת הפעם הראשונה שיש לי קול ואני מרגישה חופשיה להשתמש בו, ולאנשים שאיתי חוזקים שמשלימים נקודות חולשה שלי ומאפשרים לי לבסס ולבחון יסודית רעיונות מבוססי אינטואציה שלי. אז אני חושבת שיש לי סיכוי לבדוק סוף סוף כמה רחוק האינטואיציה וההבנה שלי יכולות ללכת. 

אני לא יודעת לאן נגיע, אבל בטוח יהיה מעניין.

בינתייים, בערך באמצע הפיסקה הקודמת, נסענו לאמהות וחזרנו. אני חושבת שזה זמן טוב לסיים לפני שעוד דברים יקרו.

שבוע טוב שיהיה!

שמתי לב לעובדה כשחשבתי על כותרת לפוסט וראיתי את התאריך.

אתמול לאמא שלי היה יומולדת, והיא שכחה בעצמה עד שהתקשרתי. גם אני שכחתי עד שאחותו של ממיע שאלה מה התאריך. הייתי רוצה להיות יותר נוכחת בחייה. היא מנסה להתחשב בחיים העמוסים שלנו ולא להכביד, ושמחה בפעילויות הרבות בדיור המוגן. שמחה גם לנגישות הרבה של הרופאים ולחביבות של אנשי הצוות. אנחנו חיים את חיינו ואני משתדלת להתקשר לפחות פעמיים בשבוע, אבל זה לא באמת מספיק. המרחק הפיסי, להסיע דרכו ארבעה ילדים, בתוך הסמסטר העמוס הזה, מפחיתים את מספר הביקורים שלנו. ובכל זאת אנחנו באים יותר מהאחים שלי שגרים יותר קרוב... בסך הכל היא אמא טובה, ותמיד היתה טובה. 

אני מתלבטת בין להתקלח וללכת לבית הכנסת או לכתוב פוסט. נחמד שם ביום שישי בערב, שמח, וממיע שם ואני אוהבת להצטרף אליו. בית הכנסת עושה לו טוב וזה מה שחשוב. אמונה היא דבר מורכב, במיוחד כשאתה מדען. ואולי בלי קשר. בשעה טובה הגשנו את הגרנט, בחיבה הדדית רבה וברצון להמשך שיתוף פעולה. אנחנו עובדות על מאמר שלישי עכשיו, מנסות להעצים אותו. 

חזרתי מארה"ב לפאזה מתקדמת יותר של החיים שלי. בשנים האחרונות הם התקדמו כמו שחיים מתקדמים, לאט ובזהירות, ולא הבחנתי בשינוי. אבל אחרי שבועיים בחו"ל השינויים היו ניכרים וכואבים. הילדים שלי גדלו, אלו שהם לא ליאור. הם מתמודדים התמודדויות של מתבגרים, חברתית, לימודית, אישית. אני צריכה להיות פנויה אליהם כשאני איתם כדי לזהות תהליכים, כדי להתחבר, כדי לעזור. הגדול פורח פתאום. אולי בזכות זה שאבא שלו נתן לו יותר עצמאות כשלא הייתי, אולי כי הוא התבשל. הציונים שלו פשוט המריאו בסמסטר האחרון, אבל ההבנה שלו הרבה מעבר לציונים או למה שלומדים בכיתה. הוא שואל אותי על המבנה הפנימי של פרוטונים וניוטרונים ומנסה להבין מיזוג גרעיני וחלקיקים אלמנטריים. כל הדברים שהקסימו אותי כשלמדתי פיסיקה, אבל במהלך תואר ראשון, לא בכיתה ח'! קשה לי לענות לו - לא האמנתי שזה יגיע כל כך מהר. הגדולה המדהימה שלי, כל כך מוכשרת, אבל צריכה ללמוד להתקרב חברתית. היא נכנסה חדשה לכיתה בה רוב הילדים מכירים אחד את השני, וצריכה ללמוד למצוא את המקום שלה. הציורים שלה עברו לשלב המתקדם בתחרות במוזיאון ואני סקרנית מה יהיה. מקווה שיאהבו. הקטנה נפלאה חברתית, אבל מתמודדת עם קשיים לימודיים. אנחנו מנסים להשפיע עליה לקרוא כי שם המפתח. לעיתים זה עובד, לעיתים פחות. היום הגננת של ליאור ישבה איתנו לשיחה. היא הפתיעה אותי לטובה. ציפיתי לשיפוט וקיבלתי ראיה של הילד ורצון לעזור לו להתגבר על קשיים ולשחרר אותו מקשיים לא הכרחיים. גם הילד הקטן שלי גדל, לא רק הגדולים.

המעבדה שלי עברה פאזה. הפוסט דוק והשותפה עזבו, והמעבדה התמלאה ילדים בתואר ראשון שחוששים לשאול אותי שאלות ופונים למנהלת המעבדה שלי במקום. עברנו משלב התקוות והבניה לשלב ההוכחה וקטיפת הפירות. קטיפת סברסים בידיים חשופות, כך זה מרגיש. כל הדחיות האלו. חברה שלי אמרה שאני צריכה ללמוד איך להביא מאמר לרמה ראויה בעצמי. שהבוס עם כל ההצקות שלו היה מבקר קשה ולא איפשר לעבודות לא גמורות לצאת לפירסום. גם השם שלו עזר כמובן למאמרים, אבל גם הביקורת. עכשיו אני צריכה להיות אמת המידה שלנו. אני צריכה לדעת להעריך חוזק של מאמר וגרנט ולהבין לאיפה לשלוח, כדי לצמצם דחיות וזמנים. אני רוצה שמאמרים ישלחו לשיפוט, ושהשיפוט יהיה יותר חיובי, מה שאומר, שהם צריכים לצאת קצת יותר בשלים מהידיים שלי. אין לי סבלנות ואני צריכה לעבוד על זה. כשאני חושבת שאני מבינה נקודה, אני רוצה להמשיך הלאה. אבל צריך להוכיח ולבדוק, ולהסתכל מכמה כיוונים ולהיות מאוד ביקורתי כלפי העבודה שלנו. לסמוך על תחושת הבטן שאומרת שמשהו לא מספיק ולעצור. לנסות להבין מה. ולתקן. סבלנות לתקן. סבלנות לתהליך, אמונה שבסופו של דבר העבודה הקשה תשא פירות. לא לברוח מהתחושה הלא נעימה שאני מרגישה כשאני קוראת משהו והוא לא בדיוק זה. להשתמש בה כדי לשפר. להגדיר, מה בדיוק הצרימה, מה חסר, ולתת לעצמי ולמי שאיתי זמן לחשוב על פתרונות. 

ממיע כבר חזר מבית הכנסת ועלה להתכונן להרצאה שיתן ביום שני. גם אני מעבירה שיעור ביום ראשון, אבל הוא די מוכן ומבוסס על עבודה שלי שכבר העברתי כמה פעמים. ליאור ישן, הקטנה בערב כיתה, והגדולים יושבים בחדר ומשחקים במחשב. שקט. צריך להתרגל גם לזה. החיוך חוזר לאיטו. נתרגל גם לשקט. שבת שלום!