אמאל'א

אני כל הזמזן מתחילה פוסטים ומוחקת אותם כי אני לא מצליחה לכתוב מה שאני רוצה או לסיים רעיון אחד שלם. אפילו אחד קטן. אני מרגישה שאני לא מצליחה לעבד את החיים שלי בזמן האחרון. שאני יותר מנוהלת על ידי החיים שלי מאשר מנהלת אותם. דברים מתקדמים, אני מקדמת אותם ומקודמת על ידהם. מרגישה שאני בולעת בלי ללעוס, שדברים עוברים בלי שאעכל אותם. עוד מעט מתחיל הסמטסר ואני מארגנת שני קורסים של סמינרים. את רוב הסמינרים יתנו אנשים אחרים לא אני, ובכל זאת יש לי אחריות ואני מרגישה לחץ מסויים. אני אתן סמינר על העבודה שלי באוניברסיטה בעוד שבועיים וזה מרגש, כי אזמין את חברי ומכרי החדשים מכאן ומהטכניון להציג להם את העבודה שלי ואת הראיה שלי. זאת הרצאה כיפית, שכיף לי להעביר וחשוב לי הפעם מול האנשים החדשים שהפכו יקרים לי בשנה האחרונה. הצלחנו להזריק DNA עם GFP לעוברים ושלחתי את התמונות היפות לכל מי שעזר לנו בשנה האחרונה, וזה כל כך הרבה אנשים פתאום. אני חלק מקהילה ומחלקה נהדרת. עולם חדש ויפה. המעבדה שלי עוד מעט קט מוכנה. אנחנו כבר קובעים את נקודות הגז הוואקום והאויר. הבנצ'ים כבר שם והכל כמעט מוכן. עוד מעבר אחד ודי. נגיע הביתה ונוכל להתחיל. זה משמח, מפחיד, מרגש ומלחיץ.

בסוף השבוע היו לנו המון אורחים בבית החדש שלנו וזה היה כיף גדול. לקחנו יום אחד לסיור משפחתי במקדש הבאהיים וזה בעיקר עשה לי חשק לטייל איתם בטבע, כמו שהיינו מטיילים בארה"ב. אנחנו כמעט כאן, אבל עדיין לא. ממש קרובים אבל עוד לא מרגישים ממש בבית. זה לוקח קצת יותר זמן אפילו שהמקום מרגיש נכון.

ממיע יעבור למקום חדש עוד מעט ואני מאוד שמחה בשבילו. אני יודעת שיהיה לו הרבה יותר טוב שם. השנה הזאת לא היתה קלה לשנינו ולא היתה קלה לנו כזוג. לפעמים התחושה היא שאנחנו שני פועלי דחק שמנסים פשוט לשרוד את כל מה שלקחנו על עצמנו כדי להגיע הביתה. כדי להרגיש שהגענו. תקשורת של צריך לעשות את כל זה ואיך נחלק את המשא ביננו. כמו שני שותפים לעסק משפחתי שאין להם זמן לרגשות. אני רוצה זמן להרגיש. להרגיש אותנו. להרגיש את החיבור. היה ביננו תמיד חיבור ריגשי חזק מעל ומעבר לקשיים ולפגיעות. השנה הזאת איך שהוא חיזקה את היכולת שלנו לעבוד כצוות, קצת על חשבון החיבור הריגשי העמוק. אני לא מבינה את זה. אני שמחה שאנחנו יודעים לדבר יותר טוב ולהקשיב, אבל מקווה שזה יוביל לחיבור ריגשי מחודש, כי אחרת מה הועלנו כאן? אף פעם לא היתה לנו שנה כל כך תובענית ואף פעם לא היה לנו כזה כואב להפרד ממקום. רשימה חלקית: עברנו מארה"ב לכאן. העברנו את הילדים לבית הספר היסודי בחיפה. עזרנו להם בקליטה. התחלתי להקים את המעבדה שלי וממיע השתלב במעבדה שלו. לימדתי. נכנסתי להריון. חיפשנו בית. מצאנו בית. קניתי ציוד למעבדה וגייסתי מנהלת מעבדה מדהימה. ביחד תיכננו את המעבדה החדשה שיקימו לנו. קנינו בית. קנינו ריהוט ומכשירי חשמל. העברנו את ירדן לבית ספר חדש. ילדתי. כתבתי גרנטים. פרסמתי את המאמר האחרון עם הבוס. עברנו לבית החדש. העברנו את הילדים לבית הספר החדש. העברנו את ליאור למשפחתון וחזרתי לעבוד. מצאנו את הקיפוד שאנחנו רוצות לעבוד איתו והתחלנו לעשות ניסויים. הניסויים מתחילים להצליח. בכל צעד קדימה יש אבל קטן על המקום שעזבנו שם. על העיר הקטנה שחיינו בה, על המעבדות המעולות שהיינו בהן, על החברים והחיים שלנו שם. אלו היו שבע וחצי שנים שעיצבו אותנו מחדש כאנשים. אני הבוגרת ולוקחת האחריות על החיים שלי והמאמינה בעצמי, נולדה מחדש שם. כשאני קוראת קטע שכתבתי לפני עשר שנים אני לא מאמינה למרות שאני יודעת מי הייתי אז. נגמר לי המסלול הסלול ולא הבנתי מה לעשות. לא הבנתי שאני צריכה להתחיל סוף סוף את המסלול האישי שלי, את זה בו אני בוחרת ואותו אני מגדירה מתוך עצמי. לא האמנתי שאני יכולה בכלל לעשות דבר כזה. השינוי משם לכאן עבר בארה"ב, במעבדה של הבוס, בשיחות עם חברות ששם, בחיים שלנו שם, במה שלמדתי מהמורות של הילדים, מההורים האחרים מהחיים שם. החזרה לכאן, אפילו שאני אחרת, אפילו שאני יודעת לאן אני מנסה להגיע ומאמינה מאוד בכיוון, אפילו שיש בה הרבה מאוד תיקווה, היא גם הפרידה משם. וויתור על מה שקיים שם (ולא שלי) וניסיון להקים חלק מזה כאן בכוחות עצמי. בכוחות עצמנו, כי גם ממיע עבר בדיוק את אותו תהליך ומבין אותי יותר מכל אחד אחר. אנחנו כמו תאומים זהים לפעמים בתחושות שלנו ובקשיים שלנו. אני מקווה שבאמת נוכל להביא את מה שלמדנו שם לכאן ולא רק נתגעגע, כי געגועים זה לחלשים.  

צריכה ללכת לקבוע נקודות גז אויר וואקום ולהריץ ג'ל בפעם הראשונה כאן, של ה-PCR הראשון שלי כאן. ממש להוולד מחדש, שוב. מקווה לגדול עכשיו.

נו טוב, מעורערת בסקלות שלי זה לא בשליטה מלאה. לא מעוגנת כמו שהייתי רוצה. הייתי רוצה לדעת בבטחון לבצע את הניסויים שאנחנו רוצות לבצע. הייתי רוצה להיות בטוחה בדרך אותה אני מתווה לנו במעבדה, בנכונות הפרוייקטים שאני מתחילה ונותנת לסטודנטים. הייתי רוצה להיות בטוחה שאנחנו מחנכים את הילדים בצורה נכונה שתעניק להם שורשים וכנפיים.

בבית הספר החדש של האמצעיים לא נותנים להם לנשום וכבר מקטלגים אותם. לזה יש בעית תקשורת (אחרי התבוננות מעמיקה ביום הראשון שלו בבית הספר) ולשניה בעיות בהבנה (בשבוע הראשון שלה בבית הספר). אין לו בעית תקשורת ולה אין בעית הבנה, אלו המורות שלהם שיש להן בעית עומק, קבלת השונה וסבלנות. אחד הדברים שהכי הרשימו אותנו ביסודי באמריקה היה הגישה של המורות - כשהן שמות לב שתלמיד מתקשה הן לא אומרות שיש לו בעיה אלא מזמינות אותנו לשיחה (פנים אל פנים, לא בטלפון) וחושבות איתנו ביחד איך לעזור לו. ראית התפקיד שלהן שונה לגמרי, האחריות שהן לוקחות על הלמידה והכלים שהילד מקבל. הן ראו בעצמן אחראיות למתן כלים לכל ילד בדרכו ולפי צרכיו. כאן שום דבר לא השתנה מאז שהייתי ילדה תוססת ומפריעה. הילד צריך להתאים לדרישות המערכת ואם הוא לא מתאים יש לו בעיה. איך זה יעזור לתלמידים למצות את הפוטנציאל שלהם ולשמור על הסקרנות והיצירתיות שלהם? זה לא. זה רק יחבל בבטחון העצמי שלהם ויקבע את הגבולות שלהם. לא במשמרת שלי! החלטנו לעשות סדר ערב קבוע של ארוחת ערב וישיבה עם הילדים על השיעורים ואם אין שיעורים אז קריאה משותפת. התחלנו אתמול וראיתי כמה זוהר התקדמה בקריאה והתמלאתי אמון מחודש בילדה החכמה והמוכשרת הזאת שמלמדת אותי כל פעם מחדש על גישה חיובית ואומץ.

הקומיקס שירדן מציירת מבריק ומצחיק ברמה של אמן מקצועי. אני רוצה לשלוח אותם למישהו מקצועי אבל לא בטוחה שזה נכון עכשיו. לא רוצה לחבל ביצירתיות ובהנאה שלה. באחרון היא הראתה ילד משחק משחקי מחשב ואת חלקי המוח שלו רבים - השמאלי משתעמם ורוטן והימני נהנה, והצרבלום עובד שעות נוספות על תיקון התנועות של הילד. אחר כך גם שאר איברי הגוף התחילו להתווכח. הכל מדויק ומבוסס על ידע ביולוגי ומצחיק ושובה לב ואני בכלל לא מדברת על הרמה של הציורים עצמם. אני מתקשה להאמין שילדה בת 12 יכולה לצייר ולכתוב ככה, אבל זאת עובדה קיימת ולא ברור לי איך נכון לנהוג. האם לתת לה להמשיך להשתעשע או לכוון אותה לפירסום?

ליאור חמוד כל כך ושמנמן והרבה יותר בריא וישן. מחייך כל הזמן ובכלל נראה כמו תינוק עם דיעה חיובית על החיים. בדיוק ההיפך מהאח הגדול והתלונני שלו. מצד שני למרות התלונות הרבות שלו על המעבר לבית הספר החדש שגיא ממשיך לשאול שאלות מצויינות על חומרים שאני לא יודעת לענות עליהן ויושב על גוגל למצוא תשובות, ומביא את זוהר כל יום מהצהרון. הם התבגרו כאן כל כך יפה בשנה האחרונה. הם נראים לי הרבה יותר אחראיים ובוגרים מאשר לפני שנה. הדרך הזאת שעברנו ביחד עשתה בהם סימנים וחלק מהם טובים. אז המורות שלהן לא רואות אותם עדיין, נו טוב, אולי צריך לתת למורות קצת זמן לפני שאני מקטלגת אותן.

אנחנו בסדר. אני רואה סוף סוף אופק אליו אני רוצה ללכת ומיד מתבאסת מהזמן שלוקח כדי להתקדם לשם. הייתי רוצה להיות בשלב בו אני מקבלת תשובות על השאלות שאני רוצה לשאול במעבדה. יש לנו מערכת עובדת וקיפודי ים משתפי פעולה ואנשים טובים להתייעץ בהם ולשתף איתם פעולה. את הכיוון אני קובעת ואולי עם הזמן אהיה יותר בטוחה ביכולת שלי להתוות כיוון ולהוביל. אני מקווה שזה יצליח לנו. כל הכדורים באויר עכשיו ואני מתפללת שאצליח לתפוס ולזרוק מחדש ולעשות טוב. מרגע שהם יוצאים לי מהיד הם בכוחות עצמם, ואין לי יותר שליטה. אלו חיים חדשים עכשיו, בכל היבט. להיות ראש מעבדה ואמא לילדים גדלים זה להתוות כיוון, להנחות, להשתדל, להסביר, ולקוות, כל הזמן לקוות, שזה יצליח בידיים שלהם. לחזק אותם כשזה לא מצליח (כי תמיד יש פעמים שזה לא מצליח) ולתת להם כח לנסות מחדש, בידים שלהם, ולא לעשות במקומם. להאמין בהם וביכולת שלי לכוון ולאפשר לכולנו מרחב לטעות. אחלו לנו בהצלחה.

צריך לזה יום? אחד?

הילדים לגמרי שכחו שהיום זה יום האהבה כי אחרת הם היו מתלוננים על זה שהם רוצים לשלוח כרטיסי ברכה וממתקים לחברים שלהם באשר הם שם. גם אני שכחתי שהיום זה יום האהבה עד שנכנסתי לכאן לכתוב על אומץ וכמה הוא חשוב. אני חשבתי על האומץ להגיד את האמת שלי גם כשזה מול אנשים חזקים ממני. גם כשאני רואה עוולות ומפחדת לבקר. אבל לאהבה צריך אומץ מיוחד במינו, אומץ אחר. להלחם זה יותר קל מלאהוב אני חושבת. לפחות לי.

בזמן האחרון, כבר כתבתי פה, אני מרגישה מין כהות ריגשית כזאת. פחות אהבה, פחות כאב פחות פחד. כאילו מישהו סובב את הווליום הריגשי שלי והקטין את העוצמה. מאוד מוזר וקצת מבהיל. אני מרגישה המון אהבה לליאור ולילדים, אבל מרגישה קצת מנותקת ריגשית מממיע. יותר קל לתפקד ככה, אבל פחות נעים. אני לא ממש יודעת ממה השמיכה הריגשית הזאת עשויה. מה חונק את הרגש. אני חושבת שזה קשור לעבודה שלו והמצב הנפשי שלו ומאחר שזה עומד להשתנות עכשיו, יכול להיות שהשמיכה תעלם, אני מקווה לפחות שכן. בתמצית - היה לו בוס שמזכיר קצת את הבוס הקודם שלי באופי ובהתנהגות וזה הרס אותו. זה עומד להשתנות וזה מאוד מאוד משמח. העייפות? המחלה של ליאור שעכשיו הולך ומבריא ומתעגל? ההנקה? הלחצים? לא יודעת.

בכל מקרה, אני מקווה שיעבור ושוב ארגיש קרובה אליו, כי הרגש חסר לי.

לילה טוב!