אמאל'א

יש בכל בית אטמוספירה משלו. אפשר להרגיש את זה כשנכנסים. את המתח, אם יש, את הכעס, אם יש, והכי כיף, את השמחה. גם בפוסטים אפשר לזהות את האוירה, כמו בבית. מתח, נינוחות, שמחה ועצב. בימים של קירבה, הלב מתרחב והכל נסלח. בימים של ריחוק, כל דבר קט מכווץ את הלב. בימים של בין לבין יש געגוע לקירבה הנינוחה שהופרעה על ידי סערה זו או אחרת, או סתם גשמים מקומיים.

הקטנה אומרת שהיא מאמינה שאני יכולה להשתנות, שאני יכולה להיות יותר רגועה, פחות מתוחה. החלטתי שהשבוע אני מאמינה לה.

בן גוריון אמר שמי שלא מאמין בניסים, לא ריאלי. אז אני ריאלית השבוע.

יום המשפחה 

הדפסנו תמונות בזמן ושלחנו באמייל בזמן, אבל לא שמנו לב שהיתה מסיבה בגן ביום שישי. כך שבחנות הטלפונים הניידים קיבלתי טלפון מופתע מהגננת שתהתה מתי אנחנו מתכוונים להצטרף אליהם. השארתי את ממיע בחנות ונסעתי לגן. כשהגעתי לשם זה נראה שכל ההורים האחרים (שהיו שם בזמן) מסתכלים עלי ב-לא ממש התעקבתי כדי להבין באיזה מבט, אבל בהחלט היה שם מבט. הקטן רקד עם אחת הגננות ונראה די אבוד ושקט, שלא כמנהגו. אספתי אותו אלי וכירכרתי איתו כדרוש עד סוף המסיבה. או אז נסענו לאסוף את הקטנה וביחד לחנות הטלפונים. לא הצלחנו לתאם עם הגדולה מקום איסוף והיא נסעה חזרה מבית הספר באוטובוסים. זה לא חדש לה. שימחנו אותה בנייד חדש. הנייד שלה מעולם לא ממש תיפקד באופן סביר והיא נשאה אותו בגבורה והצליחה לתקשר איתנו בעזרתו שלוש שנים. הגדול נעצב אל ליבו שלא היינו שם כשבא לאסוף את הקטן, כדרכו בימי שישי. הוא הלך הביתה וחימם לעצמו שניצל. כשחזרנו הביתה בסופו של דבר, כולם חיממו שניצל. ותודה למאמא עוף על שהצילה את הצהרים שלנו. בערב ממיע הכין להם קציצות ברוטב, אורז ושעועית ירוקה. והיום אני מכינה להם מרק ראמן לפי העיתון (יצא מעולה!).

קורס הרצאה ומאמר

החיים שלי הם מופע להטוטנות, בין העבודה לבין הילדים לבין העבודה. בסמסטר האחרון לימדתי קורס שלא למדתי מעולם, שלחתי מאמר לפרסום ותיקנתי ושלחתי שוב, קידמתי שלושה פרוייקטים שאחד קורם עור למאמר שני ונתתי סמינר והרצאה מוזמנת בכנס. תוך כדי כל ה"אני עשיתי" האלו גם למדתי להקשיב יותר ואת הקסם בשיפוף הפעולה. התכוונתי שיתוף פעולה, אבל לפעמים זה מרגיש כמו שיפוף. לתת לאגו ולרצון לתת לכל דבר את החותמת של המחשבה שלי, להשתופף קצת, כדי להגיע יותר קרוב לאמת. זאת לא חוכמת ההמונים בדיוק, יותר חוכמת האנשים שסובבים אותי, למזלי.

גבולות

נתקלתי כל יום בגבולות שלי, התרסקתי עליהם למען האמת. בכל יום פרצתי עוד סדק בדרך להבין קצת יותר דברים שאני לא מכירה. אני מרגישה בעיקר סדוקה ומחוררת אחרי המאמצים האלו, אבל גם גאה ומרוצה לפרקים. הבעיה היא שזה לא נגמר ואם כבר מתעצם. הרצון הזה להעפיל על הר יותר גבוה ולהתאמץ יותר. הרגשתי כל כך מאושרת גאה בסוף השבוע שעבר, אחרי ההרצאה שכה חששתי ממנה ועברה בהרבה יותר משלום, אחרי שהמבחן בקורס עבר להם בהצלחה, אחרי ששלחנו את המאמר שוב לפירסום. אבל השבוע זה שוב היה חזרה לחזית, עם הפרוייקטים שחיכו בצד בסבלנות, ופתאום קפצו להם קדימה עם תוצאות חדשות וגילויים שאני מבינה חלקית ויש כל כך הרבה שאני צריכה ללמוד כדי להבין יותר.

עייפות החומר

כשאני במתח, אפילו במתח חיובי אני מתקשה לישון כדי צרכי. אני מתעוררת בחמש ולא נרדמת מחדש אז קמה כבר ברבע לשש ולוקחת את הגדולה לצומת לתפוס אוטובוס. אנחנו מתארגנים עם שלושת האחרים ואז נוסעים לעבודה. בעבודה אני נלחצת מכל מה שאני לא יודעת ומנסה ללמוד כדי לכתוב עוד פיסקה במאמר. אני עצבנית בעבודה ובבית וזה לא נחמד לאף אחד, גם לא לי. בערב אנחנו אוספים את הקטן ומתחילים משמרת שלישית. מקלחות, אוכל, שיעורי בית והשבוע היה בנוסף גם רופא שיניים, ערב פתוח בבית הספר לאומניות, והכנה של הגדול לבר מיצווה. אז לא פלא שלא שמתי לב למייל אחד ממיליון על מסיבת יום המשפחה בגן? הייתי אולי צריכה להגיד להורים: " זה שמעולם לא שכח או איחר למסיבה בגן או בית הספר ומעולם לא איכזב את הילד שלו שירים את המבט הראשון". אבל זה גן גדול של הורים של 22 ילדים שאני לא לגמרי מכירה ולא תמיד רוצה להכיר, אז פשוט התעלמתי והמשכתי הלאה בחיי.

הורים טובים.

אנחנו הורים טובים, במגבלות האופי והיכולות שלנו. לפחות כך אני חושבת לפי מבחן התוצאה. ארבעתם נראים מאושרים למדי. כיף לנו ביחד מאוד. הם מבטאים את עצמם בדרכים שונות ומתמודדים עם הגבולות שלהם בגבורה. אולי זה משהו באויר של הבית. :-) ראש המחלקה שלי, אחרי כמה ביקורים בחדר שלי שמלא בציורים של הגדולה, החליט שהוא לא יכול יותר, צילם ושלח אותם במייל לאמא שלו, ציירת, מאיירת ומורה לשעבר בבצלאל. היא לא רק אמרה דברים נפלאים על הילדה, היא גם רצתה לפגוש אותה. הן ישבו להן כמה שעות ודיברו על אומנות והחיים כאומן, כשאני ושאר בני הבית, סוף סוף, אחרי הרבה יותר מדי זמן, הלכנו לפגוש חברים ישנים שלנו. דיברנו, על גידול ילדים ואיך להגיע ולתמוך בכל ילד. זאת היתה שבת מופלאה. השבוע נשארנו בבית וממיע לקח את הגדול לבית הכנסת, אחרי ויכוחים רמים איתו ואיתי. הם חזרו שמחים ומרוצים והגדול שר לי שני פסוקים מההפטרה, מה שריגש אותי לאין שיעור משום מה. אני לא יודעת הרבה על יהדות. חיים שלמים במערכת יחסים עם אלוהים שראתה עליונות וירידות, ולא יודעת מה מבנה התפילות ביום, ומה עושים בתפילת שחרית. עכשיו הגדול ידע ואולי גם אני אלמד משהו, כי אני מאפשרת לממיע ללמד אותו וצופה מהצד.

זוג טוב

אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים, שנינו ביחד וכל אחד לחוד. כשאני עצבנית בסופו של דבר אני מצליחה לעצבן אותו ואז הדברים לא נחמדים ואז אני משתדלת להפסיק להיות עצבנית כלפי חוץ. אבל כשאנחנו מצליחים לדבר, הוא החבר הכי טוב שלי שיכול לתת לי את העצות שאני יכולה להקשיב להם ולהפוך הרצאה טובה למצויינת. כל הצלחה בחיים שלי היא הצלחה משותפת, גם הרצאות שאני מעבירה, גם קורסים שאני מלמדת. אני מגדלת את עצמי בכפר קטן של אנשים טובים שאומרים לי מה הם חושבים על מה שאני חושבת. יש לי מזל גדול. אני לפעמים קצת כמו פיל ישיר מאוד (ועצבני) בחנות של אנשים שבירים ויקרים לי. האהבה מרככת את חוסר הזהירות ומאפשרת לכולנו לחיות ביחד. אבל הייתי מוותרת על העצבים ומוותרת מאוד על כל פגיעה שפגעתי. 

שבוע טוב ומלא וכולנו, שהלחץ יתחלף בהתרגשות שמחה.