אמאל'א

אה?! חידוד לשון מדהים.

אלף, חליתי פתאום. כנראה נדבקתי מממיע.

(*קטע טכני)

בית, גילינו שהכימות של הדאטה במאמר (מספר 4!) לא היה מתאים למערכת. למרות שלא היה מתאים למערכת כשבדקנו את התוצאות בשיטה אחרת ראינו הסכמה יפה. אבל הנירמול לא מתאים וצריך לראות אם מקבלים את אותן תוצאות כשמנרמלים בצורה יותר מתאימה. לא רק הנירמול מדאיג אותי, גם חישוב האורכים של הmRNA שהוא לב המאמר, מדאיג אותי. אין לנו גנום רפרנס (סליחה על הטכניות, אחרת אני לא מבינה  מה אני אומרת). כלומר - אנחנו לא יודעים מה הגנום של קיפוד הים שלנו ואת הרצפים בנינו מהmRNA. כשאין גנום להתייחס אליו קשה לבנות רצף מלא, במיוחד בקצוות, לפני ואחרי האינפורמציה המקודדת לחלבון. ההערות של השופטים שלחו אותנו לעשות כמה בדיקות חשובות והן מראות בעיות בנירמול ובנכונות הקצוות.

(*סוף קטע טכני) לפני הכנס המבריא רוחי היתה נופלת קשות, אבל הפעם אני רואה בזה סוג של הזדמנות לשפר. אני מאמינה שנמצא משהו כשנעשה את האנליזה נכון, רק עוד לא יודעת מה. אני מאמינה ביכולת שלנו לגלות את האמת כשמאירים לנו איפה טעינו בדרך. מקווה שאכן נצליח!

גימל, זה גמל גדול. היה לי גימל אמיתי אבל שכחתי אותו.

יש לי סיפור משמח, על מעשה שהתחיל בצעקות רמות ונגמר בהקשבה מפתיעה, אבל אני לא יכולה לספר אותו כאן. סיפרתי אותו בתגובה לגם מניפה. :-) הוא חיזק את האמון שלי בפקולטה שלנו ומי שעומד בראשה. 

עוד סימנים משמחים - החוקר שפגשתי בכנס ענה לי ואנחנו חושבים להגיש גרנט ביחד ומה שהוא מציע לעשות מדהים! כל כך משתלב ומשלים למחקר שלי שאני שמחה כל כך! אני מקווה שזה יצא לפועל. 

בכנס פגשתי אישה מדהימה שנדמה לי שכתבתי עליה בפוסט הקודם. פגשתי כמה אנשים מעוררי השראה אבל היא נגעה בי אישית. באתי לכנס עצובה ומלאת ספקות עצמיים שכל שיחה העצימה, למרות שהקהילה באמת מחבקת. תמיד אפשר למצוא את החסרונות שלנו כשאנחנו מחפשים באדיקות. ישבתי לידה באוטובוס בסיור לריף הקדום. המילים שלה פשוט הבריאו אותי. כמו אנטיביוטיקה נגד ספקות עצמיים. כתבתי עליה ועל השיחה שלנו אני נזכרת עכשיו. לא לפחד להכשל, כי כשלונות בונים אותנו, אבל כדי לא לפחד אנחנו צריכים גב חזק, אנחנו צריכים לדעת שיאהבו אותנו בכל מקרה. 

אני חושבת שהיא נגעה בלב ההבדל בין הצלחה לחוסר הצלחה, הבסיס הריגשי להעז ולא לפחד להכשל, ולקום ולנסות שוב עד שזה מצליח. היא אמרה שכך היו ההורים שלה. השבוע נזכרתי שכך לא היתה אמא שלי. ראיתי איך היא מפנה גב שיפוטי לאחותי בדיוק כשהיא צריכה גב לקום ולנסות שוב אחרי כשלון. אסור לשפוט, אסור לבקר, אסור לדחוף אנשים שנשברו להם החיים. הם שבירים מספיק גם ככה. צריך לעטוף בחום ואהבה ולגרום לה להרגיש שיאהבו אותה ומאמינים בה גם כשהיא נכשלת שתמצא את דרכה. אני כל כך גאה בה, באחותי ואני עוטפת עכשיו גם את ממיע. לא מנסה לעטוף, עוטפת. גאה בעצמי, אם מותר לי לאמר. :-) 

הנגיעה הזאת בחיים של אחרים, ההשראה הזאת שקיבלתי בכנס, אור מדליק אור. רוצה להעצים ולהעביר את זה הלאה.

הנכס נגמר ועכשיו אני במיטה במלון עם ממיע והילדים. הם הגיעו לכאן אתמול ושימחו אותי מאוד. היום היינו באקווריום הימי באילת ומאוד יפה שם.

ההרצאה שלי התקבלה בחיבוק שהדהים אותי. אמרו על הסשן שלנו שהיה הכי טוב ועלינו, חברתי למחלקה ואני, שהיינו הכוכבות של הכנס.

היו שם מומחים שנמצאים בתחום שנים, אנשים חכמים ומוצלחים, אנחנו הראנו כיוונים חדשים לתקוף בעיה ישנה.

הם מאוד אהבו אותנו.

מה שקצת הלחיץ אותי היתה שאחד האנשים כל כך התלהב שאמר שיחפש את הגן שלנו בצדפה. אבל הוא איש חכם ונראה לי מאוד הוגן וישר, ואנחנו נהיה בקשר בהמשך.

חוקר אחר שעשה עבודה מאוד יפה בנושא לפני 4 שנים אמר שקיבל הרבה כסף לעשות עבודה דומה למה שאנחנו עשינו אבל בצורה קצת שונה. כשנגמרה ההרצאה שלי הוא ביקש לשאול שאלה ואמר שיש לו כל כך הרבה שאלות לשאול שהוא לא יודע מאיפה להתחיל. הוא היה כל כך מבולבל שביקש שיעברו אותו ורק אחרי שמישהו אחר שאל שאלה הוא הצליח לשאול שאלה בעצמו. מסתבר שהקשר שהצעתי בין שלד בקיפוד לבין יצירת כלי דם באדם זה משהו שהוא ניסה לשכנע חוקרים מהתחום שלי לעשות ואף אחד לא הסכים. והנה מצאתי את רמז שמחזק את הקשר. 

דיברנו על לכתוב גרנט ביחד ולשתף פעולה.

לשתף פעולה. 

אמרתי לחברתי למחלקה שאני צריכה להיות יותר חברותית. היא אמרה לי שאני יותר חברותית ממנה. היא התכוונה לזה שתמיד בשולחן שבו אני יושבת יש שיחה ערה וצחוקים ושמחת חיים. אמרתי לה שאני חברותית בדברים שקלים לי, בעבודה עצמה אני מעדיפה להוביל לבד. 

אבל שיתוף פעולה עם האנשים האלו יוכל לתרום מאוד לשנינו. יוכל לגרום לנו לעשות התקדמות משמעותית.

אני צריכה לארוז את המאמר הזה תוך חודשים שלושה ולשלוח. ולהמשיך עם השאר ולהתחיל לשתף, אם הם ירצו. אני מקווה שכן.

אני מקווה שלא ישיגו אותי. אני מקווה שזה באמת מלהיב כמו שהם חשבו ונצליח לגלות את מה שאנחנו חושבים שקורה.

המילה הראשון שכתבתי אחרי הנצליח במשפט הקודם היתה "לפרסם".

ואז מחקתי אותה וכתבתי מה שכתבתי. אני רוצה לגלות את הדברים ראשונה ולפרסם כדי שנצליח. כי יש לנו עוד כל כך הרבה עבודה אחרי זה ויהיה לנו יותר קל להמשיך אותה אם נצליח בצעד הראשון הזה.

לילה טוב!

מחנה החורף עשה לי טוב.

סדר היום מאוד נינוח. ארבע- חמש הרצאות בבוקר, ארוחת צהריים ואז סיור בסביבה. אתמול נסענו לריף אלמוגים קדום, בן 250 מיליון שנים ומצאנו שם קוצים של קיפוד וגזע של חבצלת ים בין כל האלמוגים הקדומים:

(כן, אני צריכה קרם ידיים ואין לי.)

היום אחרי בוקר של הרצאות שאת חלקן הכימי לא הבנתי ציפיתי מאוד לסיור לממשית, אבל אחרתי להסעה ב-9 דקות והם כבר נסעו! מסתבר שלא תמיד אני יכולה לאחר ולהספיק בכל זאת. ירדן חיכתה כמה דקות עד שאמרה לי בטלפון שאולי אלמד מזה שלא לאחר. ממיע אמר את זה מיד.

נעצבתי אל ליבי קשות, אבל אחרי שיחה מצחיקה בסקייפ עם הילדים ישבתי לקרוא מאמרים בנחת. זה מדהים כמה שקט נפשי מסייע ליכולת הקליטה.

פתאום הפוקוס הפך ברור לי. הבנתי כמה קשה ומורכב הוא התהליך שאנחנו חוקרים ומאיפה כדאי לנו להתחיל (מאיפה שאנחנו מבינים את קצה החוט) ולהמשיך. הבנתי גם מי מתחרה איתנו על סטודנטים - מכון ויצמן עם שם הרבה יותר טוב ומילגות יותר גבוהות, והבנתי מה המחיר להיות שם ומה המחיר להיות כאן. 

וזה בסדר. בסדר גמור.

הייתי צריכה את ההתנתקות הזאת. את הכנס האחר הזה. את השיחה עם בת השכבה היפה שלי, בסיור למאובנים שעשתה לי טוב על הלב. היא היתה הילדה הכי יפה בשכבה שלי בתיכון, היא ואחותה התאומה, והיא עדיין אישה יפיפיה, אבל עכשיו אני רואה שהיא יפה גם מבפנים. יפיפיה אמיתית.

"אנחנו צריכים לדעת שגם אם נכשל יאהבו אותנו, רק כך אנחנו יכולים להמר וללכת על מה שאנחנו רוצים לעשות, אפילו אם זה לא בטוח.צריך גב חזק כדי להעז." היא אמרה שזה מה שההורים שלה ואחותה גרמו לה להרגיש תמיד ועכשיו בעלה.

יש לי גב חזק כבר 17 שנים וסוף סוף אני מעזה להעז.

הם יבואו אלי למלון באילת, ממיע והילדים. שגיא ממש לא רוצה להפסיד בית ספר וחוג למרות שהוא חולם על מלון. לך תבין. אבל אני מחכה לזה מאוד. :-)

לילה טוב!