אמאל'א

אז נכון לאתמול יש לי תינוק בבטן שמתאים לשבוע ארבעה עשר. הוא ממש חמוד, עם ראש גדול ובטן קטנה ורגליים זעירות. זה אמיתי זה, אני לא (רק) שמנה ונויירוטית, יש לי תינוק בבטן, או תינוקת. אי אפשר לדעת עוד. ועכשיו יש בדיקות לעשות, לא יותר מדי, אבל מה שצריך, ולהתרגש, ולפחד פחות, כי פתאום מפחיד אותי הנוכחות הצפויה של אמהות צעירה בחיי. אני רגילה לילדים מדברים, מתקשרים ודי עצמאיים, תינוק זה לחזור אחורה, לילדות המוקדמת ולהתחיל מחדש.

אז אני שמחה וחוששת. יש עוד שינויים שההריון הזה הביא. יש לי הרבה יותר חשק ואני נהנית הרבה יותר, שזה ממש מרענן אחרי התקופה הכבויה משהו עם הגלולות. כמו להתעורר מחדש. זה גם משמח את ממיע (אני יודעת שאני אמורה להיות פוריטנית ולא לדבר על דברים כאלו בבלוג, אבל זה ממש ממש נחמד.). מצד שני אני הרבה יותר רגישה וקנאית ולמרות שאני מסננת את רוב מחשבות השווא שלי, עדיין א. חלק מהן יוצא החוצה, ב. הן מטרידות אותי. דווקא החלק השפוי שבי מראה על תקופה מאוד טובה ביננו ושאין לי סיבה אמיתית להרגיש ככה. אבל אני בהריון, והחלק השפוי לא ממש שולט כרגע. ממיע הרבה יותר חופשי ומשוחרר מאז שחזרנו לארץ. גם הילדים הופכים לישראלים חופשיים וקולניים יותר ויותר. כאילו איזה צל שהעיב עלינו, או מעצור שאיפק אותנו, עבר והשתחרר. זה טוב, אני חושבת, אבל לפעמים זה קצת מבהיל, כאילו העבירו אותנו לחלל יותר גדול, שיש בו יותר חופש ופחות גבולות ואני מרגישה ששום דבר חוץ מאהבה ורצון חופשי לא מחזיק אותנו יותר. אין פחד שמחזיק אותנו בתלם, שמחזיק אותנו ביחד, שמאלץ אותנו להמשיך למרות, רק אהבה, רצון חופשי ובחירה. לכי תסמכי על דברים כאלו. למה שהוא ירצה דווקא אותי פתאום אחרי 14 שנים? :-) אני יותר מקומטת ממה שהייתי כשהתחלנו והסטודנטיות במעבדה שהוא עובד בה יותר צעירות. איזה מוזר זה, שאחרי כל כך הרבה שנים ביחד, אחרי כל כך הרבה הוכחות, עדיין קשה לי להאמין שהוא אוהב אותי. אני חושבת שזה לא קשור אליו באמת, זה קשור אלי. אני חושבת שזה קשור לזה שהמסר שקיבלתי מאבא שלי היה שכמו שאני כנראה לא ירצו אותי, ושאמא שלי לא ממש רצתה לראות מי אני ואיך אני מרגישה באמת, במיוחד כשלא היה לי טוב. לא שהיא חשבה שאני זה כזה נורא, אבל היה לה קשה לראות אותי מתקשה, נכשלת או מדוכאת. היא רצתה לראות אותי שמחה ומצליחה, וחלק מהזמן באמת הייתי ככה, אבל בזמן שלא,היא לא באמת נתנה לעצב או לכשלון מקום, כאילו זה נורא ואיום להיות עצובה או להתקשות. אולי היא פחדה שאשבר ולא ידעה איך לעזור אחרת חוץ מאשר לא להכיר בעצב. כי ככה היא מתנהגת עם עצמה. אני קצת מבינה אותה. אני גם יודעת כמה קשה לראות ילד סובל, נכשל או עצוב. אבל אני משתדלת מאוד שלא להעביר את זה הלאה ולאפשר לילדים שלי להכשל, להיות עצובים, ולהתגעגע ולהרגיש שזה בסדר, שזה לא סוף העולם, וזה חלק ממגוון הההתנסויות והתחושות של החיים. כי כל כך קשה להשתחרר ממסרים כאלו, אפילו כשהם לוו ועדיין מלווים בהמון אהבה עזרה ופירגון.

תראו איזו כתיבה חשופה ההריון הזה מוציא ממני. אני כותבת כמעט כמו שכתבתי לפני שמונה שנים, כשהתחלתי עם הבלוג. כאילו זה באמת אנונימי פה או שאני באמת כותבת לעצמי. אולי אלו הקירות הישנים של הבלוג הזה, שמוציאים את זה ממני ואולי זה השילוב של ההריון, זה שממיע נסע היום לכנס ויחזור ביום חמישי, ואני מנסה להיות גיבורה כי אני הרי נסעתי הרבה יותר ממנו והוא תמיד היה חזק בשבילי. ואולי זה זה שאני בעצם צריכה לעבוד עכשיו על המאמר ולהתחיל להתכונן לגרנט הגדול שאני רוצה לכתוב בקיץ ולהזמין תור לבדיקות, יאללה אמלש, זוזי.

המשך שבוע טוב שיהיה לכולנו. ומפוייס גם.

שמתי לב למשהו מוזר, כשאני באה לאמא שלי אני נמנעת מלדבר. זה היה נורא בולט כי לקחנו את אחותו של ממיע לרחובות, ודיברנו המון בדרך, ואחרי זה לקחנו אותה איתנו לאמא שלו, והיו שם האחיות שלו, ודיברנו המון, ורק אצל אמא שלי אכלתי וקראתי עיתון. קצת לפני שאחותי הלכה שאלתי אותה מה שלומה ושמעתי על הלימודים שלה ועל ההתמחות. לא שואלים אצלנו מה נשמע, ואם שואלים, לא מחכים לשמוע את התשובה. כאילו צריך להמנע מדברים אישיים או שיחות שיכולות להתפתח לא טוב.

לא כיף לי לחשוב על זה, אבל אני חושבת שאני נמנעת מלדבר עם אמא שלי מחשש מפגיעה. אין שם מרחב בטוח ואין לי כח להפגע שוב, אז אני פשוט שומרת על מרחק בטוח. אחרנו בחצי שעה ומהמרפסת ממיע שאל איפה אחותי והיא ענתה, כולנו מחכים. כמה פעמים. אז אמרתי לה לא להתחיל עם זה. אחרנו וזהו. זה המצב. היא לא שואלת למה, רק עוקצת. ולא נעימות לי העקיצות האלו. לא נעימה לי השיחה הלא ישירה והמאשימה. אני יודעת שנדבקתי בסיגנון הזה בעצמי ואני מאוד משתדלת להגמל ממנו ולפחות להיות ישירה, ולשאול כשמשהו מפריע לי ולא להתחיל לירות חיצים מורעלים. ואני יודעת גם שאני מאוד מאוד רגישה בימים האחרונים, לממיע וכמובן שאליה, אבל פשוט אין לי חשק להפגע. נתתי אוכל לילדים, אז בחמש הדקות בהן נתתי לירדן ולזוהר קודם היא הספיקה להגיד לפחות פעמיים ששגיא לא קיבל. העדפת הבנים שלה קצת לא נעימה לי. קיימת תמיד האפשרות להציע לעזור במקום לבקר, אבל לא אצלה.

אני לא ממש יודעת מה נכון לעשות במצב הזה. לנסות לשמור על קירבה ופתיחות ולהפגע ולהתרגז או לשמור על ריחוק בטוח? כבר כמה שנים מערכת היחסים שלי עם אמא שלי לא טובה. לא כמו שהיתה בעבר ולא כמו שהייתי רוצה. בכל הפעמים שביקרנו אותה מאז שחזרנו לא היתה חמימות אמיתית ביננו או קירבה. אפילו על ההריון לא סיפרתי לה עדיין כי אני חוששת מהתגובה שלה. בפעמים שנפגעתי ממנה מאוד וניסיתי להסביר לה יש סביבה כזה מחסום של הגנות שאי אפשר לפרוץ אותו. והכל מוכר לי עד מאוד מעצמי. אולי בגלל זה הפגיעות הגדולה ואולי בגלל זה התיסכול והכעס. אני לא מצליחה לראות אותה באור חיובי ונעים. אני רואה רק את התלונות הסמויות, ההשוואה הבלתי פוסקת שתמיד מוציאה אותה מצויינת ביחס לכל אחד אחר, כולל אנחנו, כמובן, הביקורת והנרגנות. זה מלחיץ, כי לא נשאר הרבה זמן. עם אבא השנים האחרונות היו שנים של הפתחות, למרות ואולי בגלל שאנחנו היינו בארה"ב. התכתבנו המון באמייל ודיברנו בסקייפ כל שבוע, למעשה הכרתי אותו דרך האימיילס בצורה שונה וטובה יותר מאשר הכרתי אותו לפני כן. עם אמא זה לא קורה, ואם כבר, יש התרחקות. אני חושבת שזה קשור לזה שאני יותר מודעת למשמעות של המילים והביקורת ומודעת לדברים שגם אני עושה. הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל אני ממש לא יודעת איך לשנות. ההרגשה הבסיסית שלי כשאני חושבת עליה היא של כעס ואכזבה ותיסכול מזה שאני לא מצליחה ליצור איתה קשר אמיתי. אני כל הזמן עם כל ההגנות מולה, וזה מעייף.

באסה.

ובכל זאת, שבוע טוב שיהיה.

חודשים שלא כתבתי כאן. לא כתבתי כאן על החזרה לארץ, לא כתבתי כאן על ההסתגלות, לא כתבתי כאן על האזכרה של אבא. כתבתי שם, אבל לא כאן. זה הבלוג הראשון שלי. פה התחלתי לפני שמונה שנים. פה כתבתי על הפרידה מישראל, על השנים הראשונות בארה"ב, על הפרידה מאבא ועל ההתכוננת לחזרה לארץ.

יש למקום הזה ריח של נוסטלגיה. כאילו עצמי של אז נתקבעה פה, כאילו אני יכולה להציץ ולראות את מי שהייתי לפני כל זה. לא כאילו, ממש. ואז הדברים הקטנים מתגמדים ומה שחשוב נשאר, פרופורציה וזה. אני זוכרת את הפוסטים שכתבתי לפני שעזבנו, פוסטים ירושלמים. הם כל כך שונים בהסתכלות, בסוג של נאיביות, סוג של, לא לגמרי.

אז למי שלא קורא שם, חזרנו לארץ לפני חודשיים וחצי, ואני מקימה מעבדה משלי, עם כל הקשיים והשמחה. לא ירושלמית יותר, אלא חיפאית, מהחלון שלנו רואים את הים וכל העיר נפרשת לרגלנו. זאת עדיין דירה שכורה, כשנתאקלם ממש נתחיל לחפש מקום של קבע. חשבתי שכשנחזור התקופה בארה"ב תעלם כלא היתה, אבל זה לא נכון. התקופה ההיא היא חלק ממני, מאיתנו. החברים של שם, החוויות, האישיות שלנו שהתעצבה, מי שאנחנו עכשיו, הזכרונות והגעגועים. לאט לאט השורשים שנעקרו פעם אחת ונעקרו שוב, מתחילים להתארך גם פה, קרקע מוכרת אבל קצת שונה. היום אני מרצה למחלקה החדשה שלי. זה מרגש וקצת מלחיץ, ואולי בגלל זה אני כאן ולא עובדת על ההרצאה שבעצם מוכנה. אני יודעת שמצפים ממני להרבה, ואני מקווה שהסיפור שלי יהיה מעניין ומלהיב. בעיני הוא מעניין ומלהיב. אני עוברת על ההרצאה של חיפוש העבודה ורואה כמה היה קשה לי לחבר את מה שעשיתי לתמונה כללית, לתרומה ספיציפית לשאלות כלליות. זה היה קצת יותר משנה. ההרצאות בארץ לפני שנה נתנו לי ביקורת וכיוון ושלחו אותי לדרך חדשה שההרצאה הנוכחית שלי משקפת. כבר לא מתאמצת לקשר לתמונה הגדולה, התמונה הגדולה יושבת בהרצאה בצורה טבעית ונכונה, נכונה לי לעכשיו. אנחנו כל הזמן גדלים ומתפתחים, העשיה שלנו גם.

לפני שנה היה לי חומר שהוא חצי מההרצאה שלי היום. שני שליש משקפי הדאטה שאני מראה זה מניסויים מהשנה האחרונה, שאחרי הרצאות חיפוש העבודה. זה מחזק אותי, זה אומר לי שמצאתי כיוון שאני אוהבת ומתחילה להעמיק בו. הגיע הזמן.

את הפחד השארתי שם, את ההתרגשות הבאתי לכאן. אני מאמינה שיהיה לנו טוב כאן, למרות שקשה, למרות שמסורבל.

דרך אגב, נראה לי שאלוהי ההריונות מתנקמים בי על שלושת ההריונות הקלים ונטולי הסימפטומים שעברתי. אני לא זוכרת את עצמי כל כך רעבה וכל כך גחמתית (אני חייבת קומפוט אפרסקים, עכשיו! עכשיו! אני יכולה לגמור חצי קופסאת מלפפון חמוץ לבד, כמה קלישאתית אני יכולה להיות?). כואב לי הגב התחתון ולבטן שלי יש חיים משל עצמה, היא הולכת לפני, ואני כולה בתחילת חודש שלישי! מה יהיה בהמשך אני שואלת? ביום ראשון בדיקה ראשונה אצל רופא, אולי אני סתם שמנה ונויירוטית, מי יודע. אני מקווה שיהיה בסדר. לא שאני ממש משתוקקת לא לישון, או לחתל, או לטפל במישהו שאי אפשר לבקש ממנו ללכת להתרחץ בבקשה, אבל נראה לי שכשזה יגיע, אם הכל יהיה בסדר, זה יהיה נחמד, חוויה משפחתית שכזאת. שגיא הכי מוטרד מזה שהחדש לא ידע לדבר אנגלית ורוצה שנשלח אותו מיד לשיעורי אנגלית. אני מנסה להסביר לו שגם עיברית התינוק לא ידע ואם הוא ידבר איתו אנגלית אז יש סיכוי שהתינוק ילמד, אבל לא נראה לי שזה משכנע את שגיא.