אמאל'א

וברשות כל מי שעובר כאן ברשת. ועכשיו גם הרבה יותר אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים מכירים את הבלוג, תודות למעריב. כל מי שקורא כאן יותר מארבע דקות יודע מי אני ואיפה אני עובדת וכל אשליית האנונימיות שאחזתי בה בחוזקה נעלמה לה.

אבל אני רוצה לכתוב כאן. בכל זאת.

דנה ספקטור כותבת בעיתון הכי נקרא בארץ על הדברים הכי אישיים בחיים שלה ולי קשה לכתוב בחור הקטן אך החשוף שלי באינטרנט כשאני יודעת שזה לא בעילום שם. כי היא דנה ספקטור ואני אני.

אבל אני רוצה לכתוב כאן, בכל זאת.

אני רוצה לכתוב על החג. על זה שחגגנו עם אחותו של ממיע, ובאו עוד שלוש אחיות שלו ואמא שלו ואח שלו ואחותי ואמא שלי. היה גדול ושמח וצוהל. האחיות של ממיע דאגו שהאחות שלי ואמא שלי יבהלו מהבלאגן. אמרתי להן שאני לא רואה בלאגן, אני רואה הרבה אנשים שמחים ביחד ונזכרת בסדר של הילדות שלי. זה היה הסדר הראשון אחרי הרבה שנים שהזכיר לי את סדרי הילדות שלי. בבית של סבא, עם כל האחיות של אבא והילדים שלהם. סדר ענק והומה שהרגשתי בו שייכת למשפחה הגדולה הזאת. חלק ממשהו שמח וגדול ממני. סוף סוף לילדים שלי היה סדר כזה.

אני רוצה לכתוב על הקושי להיות זוג תומך ואוהב בתוך המציאות הלא קלה הזאת. על מעגלים של כעס והכלה וחוסר הכלה וכעס ותיסכול ואהבה שמשאירה אותנו ביחד בתוך כל זה. על רגעים בהם אני לא רואה איך אנחנו מפסיקים להכאיב אחד לשני ולהשאר ביחד ועדיין לא מסוגלת לראות אותנו לא ביחד. כשאנחנו בטוב אני יכולה להתמודד עם כל דבר, שאנחנו ברע הדברים הכי קטנים מפילים אותי. כל כך יקר מה שמחבר ביננו, וכל כך קל לשכוח את זה. כל כך חשוב ולא פשוט לשמור עלינו.

אני רוצה לכתוב על ליאור שהתהפך היום שלוש פעמים, על שגיא החמוד שמטפל במיטנס, על זוהר וירדן שמשחקות עם ליאור ודואגות לו. על הבית היפה שלנו שכיף לארח בו. העץ הפורח בראש הבלוג הוא השזיף שבחצר שלנו. אני מתפללת לפירות רבים. :-)

אני רוצה לכתוב על אמא שלי שהכניסה את עצמה לבית אבות כדי לבדוק אם זה מתאים לה, כי קשה לה לבד. וקשה לה שם. מעברים הם קשים, כל מעבר, והמעבר הזה והמשמעות שלו קשים במיוחד. אני מדברת איתה ומנסה לעודד ולחזק אותה כמו שהיא מחזקת ומעודדת אותי. מאוד רוצה שתבוא לבקר בבית שלנו ושיהיה לה טוב לכמה ימים. יש לנו בית שעושה טוב על הלב. אני רוצה לשמח אותה ואת אחותי.

אני רוצה לכתוב שהיה לי קשה החודש האחרון בעבודה. שקשות לי ההתמודדויות שאני נתקלת בהן, אבל אני ממשיכה בכל זאת. מקווה שאני נוהגת נכון ומובילה אותנו למקום טוב.

אני רוצה לכתוב על הקושי להעמיק שורשים מחדש. על הרחוב היפה שנשקף מהבית שלנו ואני לא מרגישה אליו שייכות. לבית כבר כן, אבל לא לרחוב ועדין לא לישוב. זה לוקח זמן להתחבר לקהילה במיוחד כשבאים מקהילה שמאוד אהבתי ולמדתי ממנה כל כך הרבה.

איזה מזל שיש חופש פסח. כמה חיונית היתה הנשימה הזאת, הימים האלו בבית. לחזור לאיזון ולהתחבר מחדש. לעצמי ולמשפחה שלי. מועדים לשמחה!

אני רוצה שעכשיו יהיה לי טוב ומעניין ושאראה לאן אני הולכת ואאמין בזה.

אתם מכירים את זה שאתם חוזרים על מילה שוב ושוב ושוב והיא מאבדת את המשמעות? אני חושבת שזה מה שקורה שעושים אותו דבר שוב ושוב. הטעם נעלם. הסקרנות הפנימית הבסיסית שגרמה לי לא להפסיק לחשוב על שאלה ואיך לפתור אותה הלכה לי לאיבוד. פתרתי, חלקית אומנם, אבל עשיתי ופתרתי, יש לי עכשיו תמונה בראש של איך דברים עובדים ברשתות בקרה גנטיות. היא בטוח לא נכונה לגמרי, אבל אני לא מצליחה להסתקרן מהשאלות האלו יותר. יכול להיות שאחרי כמה שנים טובות בתחום אנחנו כל כך מתרגלים להשלים את הפערים בהבנה בקווים דימיוניים, שאנחנו מפסיקים לראות את הפערים, לא מסוגלים לראות את השאלות. אולי זה זמן טוב להמשיך הלאה. ללמוד מערכת חדשה ולראות בצורה ברורה את השאלות. להסתקרן, להיות מאותגרת. לא לדעת. לחפש. להיות צמאה ורעבה מחדש.

התחלתי להתעניין בביולוגיה כשנכנסתי להריון עם ירדן ב-1999. לא הבנתי איך מתא אחד עגול נוצר עובר עם שלושה צירים ראשיים, וזה לא עזב אותי. חמש שנים מאוחר יותר הובלתי את עצמי למעבדה לביולוגיה התפחותית והתחלתי לחקור את הנושא. להרצאה שאני מעבירה היום קוראים: "שבירת סימטריה, יצירת צירים ראשיים ותבניות במרחב ובזמן בעובר של קיפוד ים.". בעבודה שלי תרמתי להבנה של התהליכים האלו ואם הייתי מסוגלת לזה, הייתי מרגישה סיפוק בקשר לזה. אבל סיפוקים ארוכי טווח ושביעות רצון לא מקומית, הם לא אני. כשאבא שלי חלה ב-2008 התחלתי לחשוב על סרטן ומאז המחשבות האלו כל הזמן ברקע. אותן תוכניות שעובדות נכון כדי לבנות עובר משתבשות ויוצרות גידול. שיבוש באותם חלבונים שמתקשרים ומבקרים ביטוי גנים במצב נורמלי, גורם לגידולים ליצור כלי דם שמזינים אותם ומאפשרים להם לצמוח. התהליך של יציאת תא מריקמה, ונדידה שלו למקומות אחרים קורה המון בהתפתחות נורמלית, כדי ליצור איברים חדשים. אותו תהליך קורה בגידולים ועוזר לתאים הסרטניים להתפשט וליצור גרורות. התפתחות עוברית היא המצב הנורמלי והנכון שהשיבוש שלו מאפשר לגידולים לצמוח. ככה לפחות נראה לי והגיע הזמן שאבדוק איך אני יכולה לחקור את הקשר בצורה מעשית. כי אני צריכה אתגר להאמין בו ולהתאמץ בשבילו. המערכת שלי, כמה שמעניינת אובייקיטיבית, פחות מרגשת אותי היום בפני עצמה. אני רוצה להעזר בה ובידע שלי כדי להבין מערכות אחרות ולבדוק את הקשר בעצמי, עם הדגים כשהם יבואו. והם יבואו.

לא עכשיו, אבל אני רוצה להתחיל ללכת לשם.

אי שם ממזמן כשהגחתי מהפיסיקה לביולוגיה היתה לי ראיה מערכתית חדה ויכולת לשאול שאלות טובות. עדיין יש לי את הראיה והיכולת, אבל לגבי מחקר של אנשים אחרים. במחקר שלי אני טובעת באינפורמציה ופירטי פרטים וסיבוכיות ומורכבות שמטשטשות לי את הראיה ומונעות ממני לראות רחוק לראות שקוף. אני לגמרי קהה בשאלות שלי, לא מצליחה לחדד את הסיבה והשאלה עליה אני רוצה לענות ולמה אני רוצה לענות דווקא עליה. אני גם טובעת בשלבים האחרונים של הבניה של המעבדה, של מנורות שחסרות כאן ושקעים ממוקמים לא נכון פה. ב-PCR שמסרב לעבוד דווקא באנזים הטוב ועובד מצויין באנזים הפושט שעליו אי אפשר לבנות מדינה או קלונינג.

ממיע נסע לאזכרה של אבא שלו ואני עם ליאור שרחצתי ויונק עכשיו וזוהר שמתרחצת עכשיו ושגיא שהתרחץ וירדן שהתרחצה והלכה עם השכנה לחוג דרמה בפעם הראשונה. ארבעה וי על מקלחות, שלושה וי על שיעורים, את האוכל ממיע הכין אתמול, עוד וי. הערב שלנו כרשימת משימות שצריך לעשות בזמן. לפעמים החיים שלי מרגישים לי ככה. רשימה אינסופית של משימות. היום הרציתי בקורס ושמעתי הרצאה. אני אוהבת את הסטודנטים שלנו ומאוד נהניתי מההרצאה. השאלות ששאלתי הפתיעו את המרצה בחדותן. מכאן התחלת הפוסט. הוא אמר לי את זה ואני אמרתי שאני צריכה את החדות הזאת במחקר שלי, שם הכל יותר עמום לי. אני פשוט רוצה קצת אושר ותחושת הישג מקומיות, לא טיפוס איטי ומייגע על רכס שקו השמיים שלו לא ברור. אולי זה הפתרון. אולי זה החיפוש הנכון. אושר מקומי וסקרנות טיבעית.

האמת היא שאני לא מגיעה למחשבות עומק. אני חושבת במקוטע, כמו ששינה מקוטעת לא מרעננת. הזמן שלי נפרץ על ידי ילדים, קולגות, חברי מעבדה, צוות הבינוי של המעבדה, משימות שצריך לעמוד בהן. אני חושבת היטב תוך כדי כתיבה ואני רוצה לכתוב סקירה שתסכם את ההבנה שלי של המקום בו התחום נמצא. אבל לא מגיעה לזה ונשארת קצת מבולבלת מול עצמי, בלי סדר פנימי ובהירות שאני צריכה כדי לחיות היטב, כדי להרגיש בטחון בכיוון שהחיים שלי לוקחים, שהמחקר שלי לוקח. אני צריכה לכתוב פוסט בביולוגית על העבודה שלי ועל עבודות אחרות כדי להביא את עצמי לכדי סינטזה, לעכל את כל מה שבלעתי בשנה האחרונה, כדי לאפשר לרעיונות לנבוע. כדי להתקדם למחקר שיביא תוצאות ומאמרים שיעניינו אותי.

אולי אתחיל עכשיו.