אמאל'א

הסתכלתי על האווטלוק להבין למה אני מרגישה כזה מתח ולא האמנתי שביום ראשון העברתי את השיעור הראשון בקורס. חשבתי שזה היה לפני שבוע. השבוע הזה נמתח לי כל כך שאני מרגישה שהוא בערך חודש. ביום שני בערב העברתי הרצאה לקהל הרחב בפאב. פעם ראשונה שלי. נלחצתי כל כך. הגעתי עם ממיע, ליאור וזוהר שעה לפני להתכונן והמקום היה ריק. גם בשעה היעודה הפאב היה כמעט ריק להוציא כמה סועדים מזדמנים. אז חיכינו רבע שעה והפאב התמלא קצת, ועוד והתמלא לגמרי במהלך ההרצאה.

הם הקשיבו לי. הצליחו לעקוב אחרי וראיתי מה מלהיב ומה מנתק. הבנתי איפה הם נמצאים ואיפה אני ואיפה אני צריכה להתחיל למלא את הפער. זה היה הרבה פחות מפחיד ויותר נחמד ממה שחששתי, וממיע והילדים נהנו מארוחת הערב על חשבון הפאב. אני הצלחתי לשתות סיידר חם. (בקושי.) מנהלת המעבדה המקסימה שלי ישבה איתנו וכמה סטודנטים שלנו הגיעו. אנשים שאלו שאלות מצויינות ואני חושבת שכולנו נהנינו. אני חושבת גם שבפעם הבאה אוכל לעשות את זה יותר טוב, אבל זה היה אחלה לפעם ראשונה. :-)

אתמול עבדתי על תיקונים אחרונים במאמר הרביעי. אחד הכותבים שאל אותי שאלה מצויינת שגרמה לי להבין נקודה חשובה במאמר ולנסח אותו יותר טוב. היום שלחתי את המאמר והוא כתב לי שהיו כמה שגיאות בתיאורי השיטות הביואינפורמטיות. שאלתי אותו למה לא תיקן אותם בקובץ ששלחתי לו ביום שני.... זה אף פעם לא מושלם. שום דבר שאנחנו עושים. כמה שנעבוד קשה, כמה שנשתדל, יהיו פערים קטנים שלא נדע שהם שם עד שאנחנו או השופטים ניפול לתוכם. השאלה היא כמה עובדים לפני שמשחררים את המאמר לדרכו ומאחלים לו בהצלחה. כמה מזקקים את האמת, כמה מחדדים אותה.

אני לא תמיד יודעת מתי לעצור ומתי להתעקש ולהמשיך. פעם הייתי יורה הרבה יותר מהר, עכשיו אני מחזיקה את עצמי ומקשיבה הרבה יותר לביקורת כדי ללמוד ממנה, אפילו כשאני מאוד רוצה לשחרר כבר ולהמשיך הלאה. לא פשוט למצוא איזון.

ביום שישי יום פתוח. עוד הרצאה לקהל הכמעט רחב.

הרצאות עדיין קצת מלחיצות אותי, למרות כל ההרצאות שעברתי. אולי יש בזה משהו טוב. 

ועכשיו אני רצה לתפוס אוטובוס. ערב טוב!

זה השיר שמתנגן בגלגלצ עכשיו. הרבה זמן שלא כתבתי פוסט, אבל בלב כתבתי. בלב אני כותבת כל הזמן.

שתי נסיעות צפויות לי בקיץ. האחת לעשות ניסויים במרכז המיקרוסקופיה מהמתקדמים בעולם, והשני לתת הרצאה בכנס מאוד מכובד. נראה שבחרתי נושא נכון, לשם שינוי, לפחות הפידבק שאני מקבלת מאוד חיובי. אבל השבוע הרגשתי ריקנות ודכדוך אחרי שסיימתי לעבוד על המאמר שאנחנו צריכים לתקן. דיברתי על זה עם ממיע והוא אמר שהנושא הזה (עם הפידבק החיובי והנסיעות) ענק, וידרוש כמה שנים להשתלט עליו ולכן אני צריכה לשבור אותו לחתיכות קטנות ולפרסם כל פעם חתיכה. זה איך שהוא סידר לי את המחשבות והבנתי שפשוט קפאתי מול רוחב היריעה שאני צריכה להקיף והניסויים שאנחנו צריכות לעשות. הבנתי מה הסיפור הראשון אותו נפצח ואיך נחלק ביננו את העבודה ויצאתי מהדיכדוך. הנסיעה לניסויים מלחיצה אותי כי אני צריכה לבוא לשם מוכנה מבחינת מהלך הניסוי כדי שהכל ילך חלק ונצליח להשיג תוצאות במשך 10 ימים. אני צריכה למצוא דרך לסמן את התאים הפנימיים של העובר ולקבע אותו שלא יזוז. זה פחות או יותר זה, אבל זה לא פשוט. אני צריכה במקביל גם ללמד ולכתוב את המאמר הראשון הזה. כדי שלא יקדימו אותנו וכדי להגיע לכנס עם תוצאות חדשות. 

הגננת של ליאור מודאגת מכך שאינו מדבר עם הילדים האחרים ולא משתתף בפעילות במהלך הריכוז בגן. היא רוצה שנשלח אותו לאיבחון במכון להתפתחות הילד. אני חושבת שצריך להניח לו לגדול בשקט, אבל היא רוצה שתהיה לו את היכולת לדבר עם הילדים האחרים אם ירצה. לי יש תחושה שהיום הגננות והמורות רוצות כל כך לתמוך ריגשית בכל ילד, לעטוף אותו ולחזק את הבטחון העצמי שהן באופן הפוך, לא ממש רואות ומקבלות את הילד כמו שהוא. זה לא בסדר להיות מופנם ובצד? ירדן היתה מסתכלת על עכבישים בהפסקות ומאכילה אותם בנמלים לפעמים. זה לא הפריע למורות שלה. אני מאוד דאגתי לה אז אבל הן כל הזמן אמרו לי - היא מרגישה נוח, כזאת היא וטוב לה עם זה, וזה מה שחשוב. הקבלה הזאת של האחר, השקט, המופנם עם העולם הפנימי, מאפשרת לו להרגיש נוח כמו שהוא ולא מושכת אותו בכח למקום שלא מתאים לו. הפסיכולוג אפילו דיבר על גן שפתי ואני ממש התרגזתי עליו. ילד שמדבר שתי שפות ועובר בינהן בלי בעיה, שמדבר ומבטא את עצמו מצויין בבית, שגם בגן מדבר יפה מאוד עם המטפלות אחר הצהרים, כשיש פחות ילדים ויותר שקט. זה ילד שצריך לשלוח אותו לגן שפתי? את הפסיכולוג הייתי שולחת לגן שפתי. היום בבוקר ליאור הגיע לגן עם בועות סבון, והעיף אותן ושיחק עם הילדים האחרים בשמחת חיים המופלאה שלו. תנו לו את הזמן להיות הוא, אני אומרת. בקצב שלו.

סיפרתי לאמא שלי על הנסיעות הבאות עלינו לטובה והתגובה הראשונה שלה היתה - כמה מסכן ממיע. אמרתי לה שהוא לא תופס את זה ככה וחבל שהיא חושבת רק על זה ולא על זה שאני מצליחה. ואז היא אמרה שהיא בעצם מאוד חולה. וירוס. אמרתי לה שהוירוסים השנה חזקים במיוחד ושתראה רופא. לא רבנו הפעם. זה גם משהו.

קראתי פוסטים ישנים השבוע. לפני ארה"ב, בארה"ב אחרי ארה"ב. אני כל כך אני, אז ועכשיו. אני מתגעגעת לדרך בה הרגשתי בתוך החיים שלנו שם. לימי שבת ולהליכה לסיפריה. לרחובות היפים. לא מתגעגעת בכלל לתחושה שלי בתוך המעבדה ולאינטרקציה שלי עם הבוס. גם לא למריבות עם ממיע. כל כך שמחה שהשארנו את זה מאחור. היום בבוקר נסענו לקניון לארוחת בוקר זוגית. שלחתי שרשרת שאני מאוד אוהבת לתיקון, 8 חודשים אחרי שהיא נקרעה שבועיים אחרי שקיבלתי אותה ליום ההולדת שלי. שמנו את האוטו שלנו לניקוי (גם הוא חיכה שמונה חודשים לניקוי, לפי ממיע). הוא באמת נראה חדש להפליא אחרי הניקוי, למרות שהם לא ניקו אותו מספיק. הם ניקו אותו מספיק כדי שנראה את הליכלוך וכמה שריטות, וזה כבר היה הבדל מהותי. היה לנו כיף בארוחת הבוקר הזוגית שלנו ואחר כך קנינו לי ביחד זר צבעונים.

המון חודשים שלא היו פרחים על השולחן. אולי שנים. 

יש איזה משהו בנתינה והתרחבות הלב שישר מחזיר חזרה. מידית כמעט. כשאנחנו מקבלים מישהו כמו שהוא, הוא נפתח ומחייך. כמו ליאור והבועות שלו. למרות זה לא הסכמתי להכין רוטב לדגים. ניקיתי את המטבח והסלון עם הילדים, בישלתי עוף, כרוב ניצנים ופתיתים והכנתי סלט קולורבי, כשהוא קרא מאמר וישן. זה בסדר גמור מבחינתי, אבל את השום לדגים שהוא הבטיח להכין, שיתכבד ויכין בעצמו, אחרי בית הכנסת. 

אין לי כל כך זמן להרגיש לבד כי אני כל הזמן עושה משהו, וכשמשהו מציק לי אני מדברת עם ממיע. אבל כשנסעתי אתמול לרמי לוי היה לי זמן לשים לב שממזמן לא דיברתי עם החברות שלי ועם אחותי. אז שלחתי להן סמס. כשישבנו בבית הקפה ישבה לידנו חבורת בנות וממיע שאל אותי אם פעם גם אני ישבתי עם חברות. אמרתי שכן, אבל פתאום היה קשה לי לזכור מתי ועם מי. עכשיו אני נזכרת בזה שבעצם גם עכשיו אני יושבת לא מעט עם חברות מהעבודה ואוכלת ביחד או שותה קפה. מזל שתמיד יש לידי נשים שכיף לדבר איתן. 

ליאור מחבק אותי מאחור מטפס עלי ואומר לי: אמא, אני רוצה אותך. אני חושבת שזה סיום מצויין לפוסט האקלקטי הזה.

שבת שלום שתהיה!