אמאל'א

חלק מהדברים כבר אמרתי, אבל חלק חשוב לא אמרתי, למשל -

למה לחקור את הבקרה הגנטית של ההתפתחות? למי זה חשוב?

דמיינו עולם שבו אין צורך בהשתלות איברים או כימותרפיה. עולם בו תאי עור נלקחים מחולי כבד, הופכים לריקמת כבד בריאה על ידי מניפולציות גנטיות, ומשתלים לכבד להחליף את הריקמה החולה, בלי סיבוכים של דחיית שתל, כי התאים באים מאותו אדם. עולם שבו תאים סרטניים מפסיקים להתחלק וליצר כלי דם על ידי מניפולציה גנטית שמשפיעה ספיציפית על הגידול. הדברים האלו יקרו בעתיד, וההתחלה שלהם קורית כבר עכשיו. במחקרים פורצי דרך הופכים תאי עור לתאים שמתנהגים כמו תאי עצב או תאי דם. הבעיה היא שלא מצליחים ל"השכיח" מהתאים את המוצא שלהם, כך שהם עדיין מבטאים גנים של תאי עור. כמו כן מתקשים למנוע מהתאים ליצר גידולים. ההצלחה העתידית של שיטות ריפוי כאלו תלויה בהבנה שלנו את התהליכים הטיבעיים של קביעת גורל תא, ואת האינטרקציה של תאים בתוך הריקמה שלהם. ככל שנבין יותר, נדע איך להתערב בצורה מבוקרת שתביא לתוצאה הרצויה עם מינימום תוצאות לואי. זאת המטרה ארוכת הטווח של מחקרים בביולוגיה התפתחותית. לא רק להבין את תהליך הההתפתחות העוברי, אלא, להיות מסוגל לשלוט בקבוצות תאים ולכוון אותם לגורל רצוי. הבנה כזאת אפשר להשיג אך ורק על ידי ניסויים באורגניזם שלם, במחקר שעוקב אחרי הבקרה והתיפקוד של תאים בתוך הסביבה הטבעית שלהם בגוף. 

אבל למה לעשות ניסויים בחיות, אי אפשר לעשות ניסויים בתרבית תאים או על המחשב?

תאים מתנהגים אחרת בתרבית תאים מאשר הם מתנהגים בתוך ריקמה. רקמות מתנהגות אחרת בבידוד מאשר הן מתנהגות בתוך החיה השלמה. כדי להבין את השפעה של מניפולציות גנטיות על תאים חייבים לבחון אותם בחיה השלמה. אנחנו לא מבינים מספיק תהליכים ביולוגים כדי שנוכל לבצע ניסויים על המחשב ולתכנן תרופות שעובדות לפי הסימולציה. אולי, אני מקווה, שיום אחד נהיה שם, אבל בינתיים, אנחנו חייבים לבחון ניבוי של כל מודל מתמטי בניסוי, כדי לשפר את ההבנה ואת המודלים העתידיים.

למה לעבוד עם עוברי קיפודי ים?

הרביה וההתפתחות של עוברי קיפודי ים היא חוץ גופית, והעוברים שקופים, מה שמאפשר לנו לעקוב אחרי השלבים הראשונים של ההתפתחות מתחת למיקרוסקופ. אנחנו יכולים לחקור ולהבין ברמה המולקולרית הכי מפורטת, את ההשפעה של כל מניפולציה גנטית שאנחנו עושים על התאים. התוכנית ההתפתחותית והגנום של קיפוד הים יחסית פשוטים, מה שמקל עלינו להבין תהליכים התפתחותיים בסיסיים על ידי ניסויים פשוטים.

מה הקשר בין ניסויים בקיפוד ים או זבוב לפיתוח שיטות טיפול באנשים?

הטבע משתמש באותו ארגז כלים, באותן אבני בניין, כדי לבנות חיות שונות. מנגנונים ביולוגיים הם מאוד שמורים ומה שקורה בחיה אחת מאוד רלוונטי למה שקורה בחיה אחרת. אותה מולקולה שבגידול סרטני מפעילה רשת שיוצרת כלי דם לגידול ומזינה אותו, פועלת בצורה דומה בעובר קיפוד הים כדי ליצור בו תאים שיוצרים שלד. אם נבין את עקרונות הפעולה שלה בעובר קיפוד הים, נבין איך היא עובדת ומה היא מפעילה, נבין יותר את הפעולה שלה בגידולים סרטניים. 

אבל אתם מענים אותם!

אנחנו לא. אנחנו מגדלים את קיפודי הים באקווריום עם בקרת מלחים, חומציות וטמפרטורה שמאריכים ומנעימים עליהם את החיים. אנחנו מאכילים אותם באצות שאנחנו מגדלות במיוחד. כדי לגרום להם להפיק ביצים וזרע אנחנו מזריקות להם מיליליטר של תמיסת מלחים, לא שונה בהרבה מטיפות אף שאנחנו משתמשים בהם. הקיפודים ממשיכים לחיות אחרי ההזרקה, היא לא פוגעת בהם. זה היתרון של הניסויים שלנו, אנחנו לא גורמים סבל. אנחנו עושים ניסויים בעוברים המיקרוסקופיים של קיפוד הים (100 מיקרון, בלי מערכת עצבים מרכזית), כדי שבסופו של דבר לאנשים שיעשו ניסויים ביונקים ויפתחו תרופות ויבחנו אותם בבני אדם תהיה דרך יותר קצרה לעבור ויותר סיכוי להצליח.

יש קיפוד ים סגול ים תיכוני, למה את לא עובדת איתו במקום ליבא קיפודים סגולים מהאוקיינוס השקט?

הזן המקומי היה נפוץ בחופי ישראל, ונעלם מהם, ככל הנראה בשל התחממות וחדירת מתחרים מים סוף על אותו מזון. ריצוף הגנום של הקיפוד האמריקאי מצויין בעוד ריצוף הגנום של הזן המקומי במצב ראשוני וקשה לחקור בקרה גנטית בלי גנום. הכלים המולקולריים שקיימים לקיפוד האמריקאי הרבה יותר מתקדמים וצריך לייצר אותם מחדש עבור הקיפוד המקומי. [מספר המאמרים שהתפרסמו על הקיפוד האמריקאי בעיתוני המובילים (Science, Nature, Cell) מאז ריצוף הגום שלו ב-2006 - בערך 10. על הקיפוד המקומי - 0.] אבל זה לא אומר שאי אפשר. רק יותר קשה.

הקטע האישי שלי.

אבא שלי מת ממלנומה לפני ארבע שנים. ראיתי אותו גוסס, ובעיני לא מוסרי שלא לחקור סרטן, שלא לעשות כל מה שאני יכולה כדי להבין את הביולוגיה של המחלה הזאת, בדרך שלי, ששונה מהמחקר המרכזי של המחלה. אולי זה לא יעבוד, אולי זה לא רלוונטי, אבל אני מאמינה שזה כן, ואני חייבת לנסות. אני אעשה הכל כדי שבדרך תגרם מינימום פגיעה לחיות עליהן אני עובדת, ואני לא היחידה או יוצאת דופן בזה.

אתה לא יכול לעבור פעמיים באותו נהר. המים לא אותם מים ואתה לא אותו אדם. לא ידעתי שככה זה ירגיש. חשבתי שהחיבור יהיה אוטומטי. הימים האלו בין פסח לבין יום העצמאות היו ימים אהובים ומרגשים לפני שעזבנו. אני זוכרת שהיה לי קשה בשנים הראשונות, גם בחגים שלנו וגם בחגים שלהם. אבל בסופה של התקופה אהבתי את החגים שלהם, כי חגים הם חגים באשר הם, הם חום ומסורת של קהילה, התכנסות חיבוק ושמחה. אז התרגלתי לכריסמס ולTHANKSGIVING ולHALLOWIN ואפילו לרביעי ביולי, והתרגלתי להעדר החגים שלנו. צבט לי בלב, אבל חשבתי שכשנחזור החיבור יהיה אוטומטי.

מסתבר שלא. זה לא מרגיש אותו דבר.

בפסח היינו במוזיאון ישראל בתערוכהשל הורדוס. קישקשתי עם הילדים באנגלית ואישה לידי חייכה אלי והתחילה לדבר איתי באנגלית. היא נולדה בדרום אפריקה, עלתה לישראל, היתה כמה שנים טובות באמריקה וחזרה לכאן. היא הבינה אותי לגמרי, את חבלי הקליטה מחדש. היא אמרה: "You can't really come back, you come again". התרגום שלי הוא: את לא יכולה באמת לחזור, את יכולה לבוא שוב. כי יותר ממה שישראל השתנתה בשמונה השנים האחרונות, אני השתניתי. זה לא שאני מרגישה שיש לי ארץ אחרת, זה שאני יודעת שאני יכולה לחיות בארץ אחרת, ולפעמים הגעגועים למה שאהבתי כאן והקושי עם מה שיש כאן גורמים לי לספק.

אני מתגעגעת לגישה העיניינית האמריקאית בלפתור בעיות. כשיש בעיה, בין אם זה בעבודה, בין אם זה בבית הספר של הילדים ובין אם זה מול השילטונות, כל מי שמעורב מנסה להבין מה הבעיה ולמצוא דרכים לפתור אותה. כאן כשיש בעיה הדבר הראשון שמחפשים זה מי אשם, וכל אחד מנסה להוכיח שזה לא הוא. זה לא פותר שום דבר וגורם לעימותים מיותרים. אני מנסה לדבוק בגישה שלהם ולהעביר עימותים כאלו למישור יותר עינייני, אבל לפעמים זה פשוט מעייף להלחם בטחנות רוח וסוחף להתגוננות מיותרת. עוד דבר היא ברירת המחדל של השיח והגישה. עדה תיארה את זה מאוד יפה, את התחושה שעולה מהתקשורת. במשפט אחד - ההתפלשות וההתמקדות בחצי הכוס הריקה. במה שחסר, בכמה גרועים אנחנו. זאת הסתכלות קטלנית ולא נכונה. כשהמורים בבית הספר שם היו מזמינים אותנו לדבר על הילדים הם היו מדברים על התחומים בהם צריך לעזור ולחזק את הילדים. כאן מדברים על הבעיות של הילדים. זה הרבה מעבר לסגנון דיבור, זאת התייחסות והסתכלות שונה. שם המורים הרגישו שהתפקיד שלהם הוא לעזור לילדים לממש את הפוטיניצאל שלהם, ושלכל צורך יש מענה שאפשר למצוא. כאן הם ממהרים לתייג את הילדים ואת הבעיות שלהם כדי שלא יהיו אשמים בכישלון שלהם. זה מדאיג אותי. ככה מחנכים את הילדים שלנו. מלמדים אותנו שיש להם בעיות ושלכן הם מועדים לכשלון. זה מחליש אותי ואני רוצה להיות חזקה, אני רוצה להמשיך להאמין.

אני רוצה להאמין שאני יכולה גם כאן מיקצועית. אני רוצה להאמין שאנחנו יכולים גם כאן כמשפחה. אני רוצה להאמין שהאדמה כאן מזינה ומאפשרת, ולא אוכלת יושביה. אני רוצה לראות את היתרונות של לחיות כאן. אני רוצה להרגיש אותם כל הזמן. אחד היתרונות שהיה לי ברור שיתקיים הוא החיבור הבלתי אמצעי למקום ולאנשים, וקשה לי לגלות שהחיבור שלי ניתק. אני מחבבת את הישוב ואוהבת את הבית אבל לא מחוברת למקום. מקום הוא אנשים שפוגשים במכולת, ההורים של החברים של הילדים בבית הספר, אפילו אלו שנחמד לראות באירועים בית סיפריים. אלו חוטים שנוצרים שנים מסתבר, ושלי ניתקו מכאן והתחברו לאנשים שם, לקהילה בעיר הקטנה בה חיינו ואני מתגעגעת אליה ואליהם. אני מתגעגעת לאדם שהפכתי להיות שם, לחברה שהייתי. אני מנסה להיות אותו אדם כאן, אבל האדם ההוא היה קשור לקהילה ששם. אני שכאן עדיין לא מחוברת וחלק ממני חסר. מיקצועית אני מתגעגעת למצויינות הבלתי מתפשרת, ליצירת העתיד עכשיו, במבט קדימה, אל מעבר לאופק, את יצירת האופק המדעי, כאן ועכשיו. לא שעשיתי עם זה מספיק אז. קיבלתי את זה כמובן מאליו ועכשיו זה חסר לי, חסר לי מבפנים. אני צריכה ליצור את זה מחדש בעצמי. האם אני יכולה?

כי כרגיל, עיקר הספקות הם עצמיים. האם אוכל לגדל אותם כאן בצורה טובה, למרות שמערכת החינוך היא כמו שתרופה למכה מתארת אותה. האם יש לי את האמונה החזקה הזאת בילדים ובעצמי שהיתה ויש לתרופה למכה כדי להעביר אותם את השנים האלו בשלום? כדי לגדל אותם מאמינים בעצמם וקשובים לקול הפנימי שלהם? האם אוכל ליצור את העתיד במעבדה שלי? להיות צעד אחד לפני כולם כמו החוקרים שהכרתי בקלטק? האם אוכל להתחבר מחדש לישראליות או ליצור ישראליות חדשה שתתאים לי? יש אנשים באוניברסיטה שמשאירים אותי כל פעם מחדש מלאת השתאות. מנהלת המעבדה שלי. מעל ומעבר. אחד האורות הגדולים בעבודה שלי. הסטודנטית המבריקה שלי, שכל פעם מלמדת אותי משהו חדש עם השאלות והסקרנות שלה. הקוליגה שלי שכיף לי לעבוד וללמד איתה, שביחד אנחנו כתף ותמיכה זו לזו. והאנשים שבנו לי את המעבדה והקשיבו לכל בקשה שלי וניסו לעשות את זה הכי טוב שאפשר. אני לא יכולה לאכזב אותם. אני לא יכולה להתפלש בספקות ובחצי הכוס הריקה, כי חצי הכוס המלאה גדול ומשמעותי מאוד ועם קצת אמונה ומעשים טובים, עוד ימלא את החצי הריק. לפחות כך אני מקווה.

ארוחת ערב עכשיו. המשך שבוע טוב שיהיה וסוף יום עצמאות שמח!

לחזור לקמפוס של גבעת רם זה כמו לחזור אחורה בזמן. אותן מדשאות, אותם פרחים, אותם פסלים לא ברורים, אותה מנזה, רק משופצת. הפסנתר בוייס לא השתנה. הלכתי במדשאות ונזכרתי בעצמי של לפני 10 ו-20 שנים. במבט לאחור ברור לי שנשארתי הרבה מדי בתחום שלא עניין אותי מספיק. הייתי צריכה לעשות את המעבר הרבה יותר מוקדם. השנים הכי יפות שם היו של התואר הראשון. אחר כך העניין שלי במה שעשיתי הלך וקטן ולא ידעתי מה לעשות עם זה. מחקר ולימודים אלו שני דברים מאוד שונים. חבל שלא הבנתי קודם מה דרוש למחקר טוב. באיזה שהוא מקום במסטר ובדוקטורט המשכתי את הלימודים ולא עצרתי להגיד - אני רוצה להמשיך להתלהב, אם אני לא מתלהבת אני צריכה למצוא מה שילהיב אותי. סטודנט שאל אותי אחרי ההרצאה היום - איך עשית את המעבר החד הזה מפיסיקה לביולוגיה? וכשאמרתי שאיבדתי עניין שאל למה המשכתי, ואני יודעת שזאת היתה אינרציה. היום אני יודעת שהעניין בידיים שלי, שכדי להתלהב ממה שאני עושה אני צריכה לחדש כל הזמן, למצוא דברים חדשים שלא עשיתי, גבולות שעוד לא פרצתי, שאסור לי להשאר באותו מקום יותר מדי זמן. אנ י יודעת אני יכולה להתלהב מחדש וליצור.

הייתי רוצה להגיד לעצמי של אז שהעולם גדול ושאני יכולה למצוא את הדרך שלי לתרום אם אסתכל בעיניים פתוחות על מה שיש ואחפש את התשובות מתוך עצמי. אני חושבת שלא מספיק פתחתי עיניים כדי לראות, וחיפשתי את התשובות יותר מדי פעמים בחוץ. היום אני אומרת לסטודנטים בקורס שאני מלמדת - המטרה שלנו ללמד אתכם לזהות עבודה שפורצת דרך כדי שיום אחד תוכלו לעשות מחקר שכזה. זה בדיוק זה - לפתוח עיניים כדי להבין מהו מחקר פורץ דרך ומהו הקצה של הדרכים הידועות כדי שאפשר יהיה להתחיל ליצור דרך חדשה שאף אחד לא הלך בה לפניך, בלי לפחד. כדי להגיע למקום שלא קיים עדיין חייבים לעבור כברת דרך לא מסומנת שנמצאת בהתחלה בעיקר בדימיון. להאמין בה וליצור אותה ולא לפחד מהאין, ליצור את היש.

הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שלא התחלתי יותר מוקדם. אבל כנראה הדרך למי שאני עכשיו היתה חייבת לעבור דרך מי שהייתי אז. דרך ממיע ודרך קלטק. עדיף כאבי גדילה מלהשאר מצומצמת. אני שמחה לבקר במנהרת הזמן בגבעת רם, ושמחה לחזור למקום שלי בצפון. כל דבר בעיתו.