אמאל'א

ואני רוצה ללכת לישון.

אבל בא לי לכתוב פוסט לפני השינה. ישבתי ועברתי על האמיילים - כל המחלקה שלי עובדת ושולחת מיילים בשעות האלו. 

וחשבתי איזה מזל יש לי שהאנשים שאני עובדת איתם הם חברים שלי ואני יכולה לעבוד איתם, ללמוד מהם, ולשלוח להם תמונות יפות של אקוודור, לשם השראה. המחלקה שלי והמעבדה שלי והסביבה הקרובה שלי הם בית בשבילי, וזה המון.

ואז ליאור בא והתיישב עלי. הוא ברח לממיע שניסה להרדים אותו ונרדם בעצמו. וחשבתי איזה מזל יש לי שיש לי ילדים חמודים שכאלו שאני אוהבת, ובית מבולגן וכרגע מלוכלך שאנחנו לא מצליחים להשתלט עליו, אבל אני אוהבת וכיף לנו בו.

אז אפילו שהיה לי יום קשה מקצועית, בו שוב נפגשתי עם הגבולות שלי ועם הטעויות שלי ועם כל מה שאני לא יודעת לעשות עדיין, יש לי מזל שיש לי אנשים כאלו בחיים שלי. זה שאיך שרציתי להשתמש במטלב ולא הצלחתי מיד איש המחשבים בא לסדר את זה והצליח. ואיך שכתבתי מייל לזה שיודע מטלב הוא במקרה היה בסביבה ובא ללמד אותי להתחיל. והכל רץ נורא מהר במטלב. וזה שאיך שהבנו שעשינו משהו לא נכון מיד מנהלת המעבדה שלי התחילה לעבוד כדי לתקן את זה. וזאת שתמיד עוזרת שלחה לי לינק לוובפייג' שמסביר איך לעשות את הערכת השגיאה נכון.  והמומחה מהחברה שלח לי לינק להוריד את התוכנה שאני צירכה. וזה שעובד איתנו שמע את הרעיון שלי והציע רעיון אפילו יותר טוב. והסטודנטיות המקסימות שמנסות כל הזמן ויש להן כח לנסות כל פעם מחדש, אפילו שזה קשה. כי ככה זה מדע.

חייב לצאת מזה משהו טוב. חייב. אפילו שלאט, אפילו שקשה, חייב לצאת מזה מדע טוב,כי אנחנו עושים אותו בהמון המון אהבה,שיתוף וסבלנות. 

אתמול זוהר אמרה לי:

I know why you're cooking, it's becuase you're stressed over your work and instead of stress-eating you're stress-cooking! you're making way too much food for us, we're going to explode! Stop with your stress cooking and come with !me for a rolerblade walk

ופתאום קלטתי כמה אני לחוצה וכמה היא צודקת. 

סיפרתי לה שאני מרגישה שאני איטית מדי. שאני מקבלת גרנטים אחרי כולם, שכולם מפרסמים לפני ואני נאבקת במאמרים שאני עובדת עליהם כשהאחרים מפרסמים ברצף. היא אמרה לי שככה היא מרגישה בקשר לקריאה. 

שאלתי אותה מה היא עושה עם זה. היא אמרה שהיא רואה שכולם גמרו לקרוא את הקטע ועונים כבר על השאלות, והיא עדיין באמצע הקטע ויודעת שזה יקח לה זמן. אבל היא אומרת לעצמה שאין מה לעשות, והיא תגמור לקרוא בקצב שלה, ובסופו של דבר תבין אפילו יותר מאחרים. (וזה נכון. ההבנה שלה עמוקה בצורה יוצאת דופן והתפיסה שלה מהירה). היא אמרה, אני יודעת שאני קוראת לאט אבל אני מבינה היטב, ויודעת שאסיים בסופו של דבר. היא שאלה אותי מה יותר מפריע לי, זה שדברים מתקדמים לאט או שאנשים אחרים מתקדמים מהר? (שניהם, אני חושבת) היא אמרה - פשוט קבלי את הקצב שלך, ודעי שאת עושה הכי טוב שאת יכולה ואת לא יכולה יותר מזה, ואת תצליחי בסופו שלך דבר. אז תפסיקי לסבול.

היא עוד לא בת 10.

איכשהו, למרות שהיא נתנה לי את כל התשובות זה לא עזר ונלחצתי עוד יותר. פתאום שמתי לב שהצטברה לי ערימה ענקית של משימות קטנות ששמתי את כולן בצד כדי לגמור לעבוד על המאמר הנוכחי. המשימה הכי מפחידה ששמתי בצד היא לתקן את המאמר הקודם לפי ההערות של השופטים. הם העירו הערות מאוד לגיטימיות שרובן המכריע קל ונכון לביצוע, אבל הערה אחת קצת מפחידה אותי כי אני יודעת שהיא נכונה, אבל לא בטוחה איך לתקן. כדי להיות בטוחה אני צריכה להכנס לזה, אבל כדי להכנס לזה אני צריכה לצאת מהמאמר הנוכחי, ואם אצא ממנו, איך אגמור אותו? כמו כן יש לי שתי עבודות מסטר לבדוק, שלוש הרצאות להכין, ומאמרים לקרוא לפורום בו אני מלמדת. את כל אלו שמתי בצד כדי להתרכז במאמר הנוכחי. מזל שזוהר שמה לב שאני לחוצה כי אחרת סתם הייתי לחוצה בלי לשים לב. ואני חשבתי שאני מחוברת לרגשות שלי, אפילו ללחצים שלי אני לא מחוברת!!! 

אז ישבתי היום והכנתי את שלושת ההרצאות והדפסתי את שני המאמרים. תוך כדי נזכרתי שמאז הקיץ ואז לסוף הסמסטר שעבר חלק גדול מהזמן שלי הושקע בללמוד אוקינוגרפיה פיסקאלית במקום במחקר, ושבעצם בשנה האחרונה כתבנו שני מאמרים ענקיים והתקדמנו עצומות בהבנה ובכיוון המעבדה. זכרתי שאני מהירה, פשוט אני עושה מיליון דברים במקביל שאני אפילו לא שמה לב אליהם. כמו מעבד גדול שעובד על המון משימות במקביל ולא מבין למה הוא לא מתקדם מהר כמו שהוא רגיל. 

אני חושבת שאאמץ את הגישה של זוהר, לקבל את החסרונות והיתרונות שלי כמו שהם ולהמשיך להאמין ביכולת שלי לכוון את עצמי לטוב. 

הם די מדהימים הילדים שלי. משהו אני בכל זאת עושה טוב.

מגדירה מטרות, מעריכה מאמצים וזמן, מובילה את עצמי ואת מי שאיתי למקום בו אני רוצה להיות.

מנסה לכוון את הדברים כדי שיהיו כמו שאני חושבת שהם צריכים להיות.

מרגישה חוסר שקט כשדברים לא מתנהלים בדרך בה אני מאמינה.

שואלת שאלות כשאני לא מבינה למה דברים מתנהלים אחרת.

כועסת. נפגעת. תוקפת. מאשימה. פוגעת.

מנסה למצוא את המקום שלו, הדרך שלו, הקול שלו.

לא תמיד מסוגל להביע את הרצונות שלו או להסביר את הבחירות שלו.

לא תמיד יודע לכוון את עצמו בכיוון שיוביל למקום בו הוא רוצה.

מרגיש שהוא נשפט על זה. שכועסים עליו שמנסים לשלוט בו.

נפגע, כועס, משיב מלחמה, פוגע.

זה המעגל שלנו. הוא מתחיל בשני אנשים שרוצים להיות ביחד, אבל השוני בינהם מביא למחלוקות. הוא לא מבקר אותי ולא מנסה לשנות אותי. אני כן מנסה לשנות אותו. כמו בשיר של משינה, לא יכולה לעצור את זה. לפי MBTI זו תכונת האופי המובילה שלי. לחשוב על דברים, להגיע למסקנה על איך הם צריכים להעשות ולפעול ולהפעיל כדי שהמטרה תושג. כמו מצביא בקרב. זה חלק ממני שאני לא חושבת שאני יכולה או רוצה לשנות.  אני לא יודעת איך להיות אני בלי לעשות את זה, אבל לפחות עכשיו יש לי הגדרה יותר ברורה של הבעיה. הבעיה היא שכדי לתקוף את הבעיה הזאת אני צריכה ללכת נגד הדרך שלי לפתור בעיות. אני לא חושבת שללכת נגד עצמי יעבוד, אבל לא יודעת מה כן.