על שני דברים אני רוצה לכתוב הפעם, על אמא שלי ועל אריק. כלומר לא ממש על אריק, על החוויה שלי במעבדה שלו.
בכל שיחה אמא שלי מגיעה תמיד לנושא הכואב של אח שלי. "למה הוא לא מתקשר? מה, הוא שוכח שיש לו אמא? מה אני כבר מבקשת? אני דואגת לו!" ובכל שיחה אני אומרת לה שאני לא יודעת, אבל לפי הפעילות שלו בפייסבוק נראה לי שמצבו מצויין והכל בסדר ושהוא פשוט לא עונה לנייד, או לטלפונים בכלל. אני כמעט ולא מתקשרת אליו, גם כי התקשורת ביננו לא מדהימה וגם כי הוא לא עונה ואם הוא עונה, אני תמיד מפריעה לו. אחי מרוכז בעצמו עד מאוד, ולא עושה דברים שלא בא לו לעשות. פשוט ככה. אם היה בא לו להתקשר לאמא שלי, הוא היה עושה את זה, אבל לא בא לו, אז הוא עושה את זה מעט מאוד.
כשאני מסתכלת בהם, אני רואה את חלקים מעצמי, חלקים שאני לא מחבבת במיוחד. אבל נשים את השיפוט לרגע בצד. לפחות ננסה, כדי להבין. כשאני מספרת לאמא שלי על דברים שקורים לי, אני אף פעם לא יודעת למה לצפות. כל דבר שאני מספרת מיד הופך להיות שלה, דרכה, השתקפות והתנגשות של מי שהיא. כאילו אין לי מקום נפרד משלי וסיפור נפרד בפני עצמו, הכל קשור אליה. כאילו היא לא מנסה להכיר ולראות אותי, אלא מתעניינת רק בדברים שיעשו לה טוב או רע. קוראים לזה נרקסיזם, לצערי. היא לא מתכוונת לזה, ככה היא בנויה. היו תקופות טובות יותר אני זוכרת. בתיכון היא נתנה לי גב כשפרקתי עול בבית הספר (לא משהו יוצא דופן, הפרעות בכיתה, איחורים והעדרויות). אני זוכרת שסיפרתי לה על החיים שלי שהיה לי חשוב שהיא תדע ותקשיב. והיא הקשיבה. היא לא שאלה יותר מדי, הדיבור בא ממני. הרצון לשתף להיות קרובה. אני זוכרת שהיא היתה מאוד גאה בי. על ההצלחה בלימודים, אפילו על המראה שלי. היא אהבה את המכתבים והברכות שכתבתי לה לימי ההולדת. אמרה שהם הדבר שהיא מחכה לו יותר מהכל. הייתי ילדה טובה. שיקפתי לה תמונה שעשתה לה טוב.
אני לא יכולה לשים את האצבע על הזמן בו התחלתי לכעוס עליה. להתאכזב ממנה. אני חושבת שזה התחיל בתואר השני, כשניסיתי להגיד לה שלא טוב לי, שאני מרגישה לבד והיא ניסתה לשכנע אותי שהכל בסדר אצלי. הרגשתי שאין מקום לכשלונות שלי. אין מקום לעצב. אין מקום לאכזבה עצמית.
אני חושבת, אבל לא יודעת להגדיר בצורה מדוייקת, שלהיות הבת שלה ושל אבא שלי הוביל אותי לניתוק מסויים מעצמי, כדי לרצות את מה שהם חשבו שנכון ומוצלח. להקטין את החלקים הפרועים להגביל את האנרגיה והעוצמה (לא עבד) להתאים את עצמי לסביבה. בגיל 24 היה לי חבר שחשבתי שהוא כל מה שאני רוצה להיות. המשפחה שלו היתה נכונה, אנשי העולם הגדול, משכילים ועם לא מעט כסף. הערצתי אותם ונורא רציתי להיות כמוהם וזה הסתיים בכאב לב גדול ובקריסת הערך העצמי שלי. זאת היתה הוכחה שאותי, כמו שאני, אף אחד לא ירצה. המצחיק הוא, שאני, כמו שאני, לא ממש באה לידי ביטוי בקשר הזה. רק החלקים ה"יפים" והנעימים שלי היו שם. הייתי מכילה ואוהבת ומבינה (לפחות ככה אני זוכרת את זה), וזה לא הספיק. יכול להיות שהייתי תובענית, חרדתית וחסרת בטחון, אבל זה יצא בחן. :-)
אבל כשנפרדנו, אני והוא, היה שבר גדול. זה היה אחרי תקופה מאוד לא טובה בה המרצים שבתו והיו לי כמה חודשים שפשוט העברתי את הזמן ולהעביר את הזמן בלי מרכז או עניין זה אורח חיים מסוכן עבורי. שיעמום וריקנות הם האוייבים הכי גדולים שלי, הם אלו הדוחפים אותי לדיכאון ואומללות. איבדתי את הדרך, גם מבחוץ וגם בפנים. המשכתי לתואר שני, אבל איבדתי את האמונה שיהיה לי טוב באמת, שארגיש שוב מאושרת.
אחרי ארבע שנים וטיפול בו התחלתי לגעת במורכבות הקשר שלי עם ההורים שלי, פגשתי את ממיע. התחושה המיידית היתה שהגעתי הביתה. כשהפגשתי אותו עם ההורים שלי הם מצאו חן בעיניו מאוד, והוא היה רק 'בסדר' בעינהם. אני חושבת שאמא שלי לא רואה את הלב והנפש של אנשים, אלא בעיקר את הצורה החיצונית שלהם (לאו דווקא מראה, יותר מה שאנשים משדרים החוצה). עם השנים, אבא שלי מאוד אהב אותו ואת הקשר ביננו. אמא שלי לא יצאה מגידרה. אבא שלי היה חרדתי וכעסן, אבל הוא ראה לתוך הנפש של מי שמולו. כשהוא היה מסתכל עלי, הוא היה רואה אותי. את מה שאני מרגישה, מה מפחיד אותי, מה מכאיב לי. גם הוא חשב שהאינטנסיביות שלי מבהילה, אבל לפחות היה לי קיום נפרד מולו. הוא מאוד אהב את ממיע. במכתבים שלו לארה"ב, תמיד שאל על הילדים, על ממיע, בהמון פירוט, הוא רצה לדעת הכל. הוא תמיד עודד אותנו.
מכתב ממנו מ-2006
קרה
מיקרה מצער בארץ ילד אכל נקניקיה ונחנק. אימך רצתה להעיר את ממיע בלילה ולהגיד לו המקרה, לכן אני מוסר לכם על המיקרה. השדרן אמר שצריך לחתוך הנקניק
לאורך ולא פרוסות. אני בטוח שממיע יודע. שמחתם אותנו עם התמונות ששלחתם, בעיקר
התמונה מקרוב של זוהר. טוב לה שהיא גודלת בין ילדים אוהבים. אצלנו אין חדש. פורים
נגמר אמא שמחה שגמרה כול כך טוב בהתאם למה שהיא קנתה. היום מתחילים לאסוף מה שנישאר
לאיחסון. אולי ממיע בשנה הבאה יצטרך לימכור את זה כי בגילנו יש הפתעות. אימך מתרגזת
שאני רוצה להכין שלט גדול ולשאת אותו ביום שתגיעו לשדה התעופה "ההורים של אמאלא", שלא תעברו לידנו ולא תכירו אותנו. גם כן, אימא אומרת שלא יפחיד את הילדים
שפתאום אדם זקן לא מוכר מחבק אותם. יותר טוב שאתקרב אליהם לאט לאט וממיע יגיד להם "זה
סבא". אני מקוה שהם יאמינו לו. עם זוהר אין בעיות, היא תראה אותנו לראשונה ותקבל
אותנו ברצון. אימך הולכת עם מקל. כל פעם היא מאבדת אותו. פעם אחרונה היא איבדה אותו
באוטובוס והיתי צריך לרוץ אחריו לתחנה המרכזית. עכשיו אני עושה סקר מחירים של מקלות סבא ומתחיל לאסוף
את היותר זולים. סוף סוף אימך הסכימה ללכת עים מקל כי נוח לה עם זה. אני מסיים. היו
ברוכים היו שמחים תצחקו כמה שיותר ושימרו על האוצרות שלכם. היו שלום ולהיתראות
מאבא וסבא שלום.
אני כל כך מתגעגעת אליו ולחוש ההומור שלו שמסתבר שירשתי. אלו בדיוק הבדיחות שלי. (זה הוא שרצה להעיר את ממיע באמצע הלילה כדי להזהיר אותו בקשר לנקניקיות., הוא חשב שיפחיד את הילדים שאיש מבוגר שהם לא מכירים יחבק אותם, זה חוש ההומור שלו.) הוא נפטר ב-2009. זה נורא איך אפשר לשכוח שהיה לי פעם אבא כזה. מזל שנשארו המכתבים.
פעם היה כאן בלוגר בשם בא עם גרביים. אחרי שאבא שלי נפטר וכעסתי על אמא שלי הוא כתב לי שהוא מכיר את הכעס שמרגישים על ההורה שנשאר. הוא אמר שאנחנו רואים את ההורים שלנו כזוג וכשהם ביחד אנחנו לא מפרידים ולא רואים מה כל אחד נותן ורק כשאחד הולך מרגישים מה נעלם איתו ואז בא הכעס על זה שנשאר וחסר. איש חכם ורגיש, בא עם גרביים.
באבא שלי היה המון רגש ועומק, באמא הרבה שכל ופרקטיות. אני מיזוג של שניהם, אבל מאוד קשה לי עם אמא שלי כמות שהיא. כשחזרנו לארץ ב-2012 גיליתי שהמשפחה המורחבת שלי התרוקנה. אבא היה הדבק הריגשי של כולנו, כן, דווקא אבא, לא אמא. הוא הצחיק אותנו והרגיז אותנו והציק לנו ותמך בנו ושאל, כל הזמן שאל וראה. הוא היה רחוק מלהיות אבא מושלם, הרי אין דבר כזה, אבל ידעתי שהוא אוהב אותי למרות שהוא הכיר אותי. :o).
גם אמא שלי אוהבת אותי, זה ברור, אבל אני לא בטוחה שהיא באמת מבינה מי אני או את העולם שלי או יכולה לצאת מהעור שלה ולראות מישהו אחר באמת. אבא שלי ידע לעשות את זה ופתאום נזכרתי בזה ומשמח אותי לדעת שיש בי הרבה ממנו.
לא הגעתי לאריק אבל זה פחות חשוב כרגע. נזכרתי באבא שלי ובזה שאני הבת שלו, וזה מספיק טוב לפוסט אחד. שבת שלום שתהיה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
