אמאל'א

במטוס בדרך חזרה, ישבה לידי בחורה מקסימה שנולדה ברומניה וגרה בארה"ב עכשיו. היא סיפרה לי על סיפור האהבה המוחמץ שלה ועודדתי אותה לנסות לבדוק אם באמת החמיצה, ולא להשאיר את סימן השאלה. היא אמרה לי שפתגם רומני אומר שצריך לאכול עם אדם שק של מלח כדי להכיר אותו באמת. שק של מלח? התפלאתי. לוקח הרבה מאוד זמן לסיים שק של מלח, היא אמרה.

חשבתי על כל חבילות המלח הענקיות שעברו בבית שלנו מאז שהכרתי את ממיע והסכמתי איתה. אותו אני מכירה, ואוהבת.

הכנס היה נפלא. הרבה יותר שמח מהכנסים הקודמים. הרצאות טובות ומעניינות. עדיין לא מעיפות מהכיסא, אבל אולי גם זה יגיע בהמשך. ההרצאה שלי עברה מצויין. אני יודעת כי אמרו לי, כי שאלו אותי הרבה שאלות, כי באו וסיפרו לי על תוצאות שלהם שמתקשרות, לימדו אותי דברים שלא ידעתי, ורצו לשתף איתי פעולה.

שיתוף פעולה לא קל לי. אני לא בוטחת בקלות. אני יודעת כמה קל להתחבר איתי וכמה קל לריב איתי, יודעת שצריך אופי מאוד מיוחד כדי שזה יעבוד. יודעת שקשה לי לסמוך על אנשים, במיוחד שאני לא מכירה. לכן שיתופי הפעולה שלי הם בעיקר עם אנשים שאני מכירה היטב, במיוחד אנשים מהמעבדה שלי בפוסט. אחד הדברים שהכי קשים לי הוא להתחייב לעבוד ביחד. אני רוצה שדברים יעשו בדרך שלי, מאוד קשה לי לעבוד עם אנשים כמוני, מאוד קשה לי לעבוד עם אנשים שתמיד בטוחים שהם צודקים. אני יודעת שבעבר בקשרים שלא התאימו לי פשוט שברתי כלים ואף פגעתי, כדי להשתחרר מהכבלים. לכן אני לא מסכימה בקלות, לא רק בשבילי, גם בשביל למנוע פיצוצים עם הצד השני.

יש לי משתפת פעולה אחת בארה"ב ואני מאוד אוהבת אותה. היא היתה המנטורית שלי כשהגעתי למעבדה ושתינו מכירות ומקבלות אחת את השניה. הייתי אצלה בבית לפני שנה וחצי וראיתי כמה החיים שלה לחוצים, וכמה היא רגועה בתוכם. כמה היא לא מעבירה את הלחצים הביתה ולמדתי ממנה. קיבלנו את הגרנט המשותף, מאמר ראשון התפרסם ומאמר שני בשלבי הכנה. אני כל הזמן לומדת ממנה.

יש לי משתפי פעולה באוניברסיטה. האנשים שעושים את הביואינפורמטיקה בשבילי. אני רבה עם האיש הרבה, אבל מעריכה אותו מאוד. קשה לי עד מאוד להיות תלויה במישהו אחר. בזמן שיהיה לו לעבוד על הפרוייקט שלי, במוכנות שלו לעשות מה שאני מבקשת מול מה שהוא חושב שצריך לעשות. עם הזמן למדתי לסמוך עליו ועל ההבנה שלו שמביאה לנו הרבה יותר ממה שאני מבקשת.

במהלך השנה האחרונה פגשתי חוקר שעובד על המערכת שאני עובדת עליה בצורה משלימה. לקח לנו הרבה זמן להכיר אחד את השני, ולסמוך אחד על השני. אני חושבת שהאופי שלו מתאים לי, אבל לא בטוחה. אנחנו מדברים על כתיבת שני גרנטים ביחד. זה קצת מלחיץ אותי. אמרתי לו ששנה וחצי הייתי עסוקה בכתיבת מאמרים שזו כתיבה לאחור: אני יודעת מה התוצאות ובונה מהן סיפור. זאת הכתיבה האהובה עלי. עכשיו אני צריכה לכתוב גרנטים שזו כתיבה קדימה: אני צריכה להגדיר מטרות, איך להשיג אותן ומה תהיה המשמעות של הגילוים. כתיבה שאני פחות אוהבת. אמרתי לו שאני צריכה לשבת ולהגדיר לעצמי מה המטרות שלי לחמש השנים הקרובות, ואז נוכל לכתוב גרנט ביחד על המטרות המשותפות שלנו. אני עדיין מאוד חוששת ממחוייבות גדולה מדי לשיתוף פעולה בנושא שהוא מרכז המעבדה שלי. שני גרנטים גדולים זה הרבה. אחד מהם הוא גרנט החלומות שלי והשני גרנט החלומות שלו. הבעיה היא שכדי להתאים למסגרת הגרנט, גרנט החלומות שלו צריך להיות מנוסח סביב הנושא שלי, ואז יוצא מכך שגרנט החלומות שלי יצטרך להיות מנוסח סביב הנושא שלו. אני לא אוהבת את זה. יכול להיות שיש עוד דרך, אנחנו צריכים להתחיל לנסות ולראות מה יצא.

חברה וחבר שלי מהמעבדה שלי אריק הציעו לכתוב איתם גרנט שלישי. איתם אני מוכנה לעבוד על מה שהם ירצו. אני מוכנה לתרום את היכולות שלי לנושאים שלהם כי אני יודעת שמה שלא נעשה, אני אלמד מהם הרבה ואהנה מהעבודה איתם. אני אוהבת אותם ומכירה אותם היטב.

וכדי ששום דבר לא יהיה מושלם, רבתי עם חברה שלי בכנס. הפרטים פחות חשובים. נפגעתי, פגעתי, איבדתי אמון בה וגם היא בי. הייתי צריכה לנהוג אחרת. לברר לפני שאני מסיקה מסקנות. להיות יותר עדינה כשאני מסרבת לשיתוף פעולה. אנחנו לא מתאימות מהרבה סיבות, אבל לא הייתי צריכה להיות כל כך ישירה. פעלתי מכעס ואכזבה, והייתי צריכה לברר איתה לפני שכעסתי והתאכזבתי. זה מעיב לי על הטוב שהיה בכנס. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד, עדיין.

לא ממש יורד כאן שלג, אבל גשם כן, וקר.

הטיסה היתה ארוכה ומתישה ובשארית כוחותינו הגענו למלון, נפלנו שדודות בתשע בערב וקמנו בשלוש...

אבל הצלחנו להרדם שוב עד שבע, מה שמאוד משמח.

אחר כך הלכנו לקפה בסטארבאקס, מעורר נוסטלגיה. או אז, הלכתי בגשם לאיבוד וניצלתי בזכות גוגל, אין עליה, שלקחה אותי לטרגט. קניתי יותר מדי. שילוב של ריגשי אשמה, געגועים ועייפות, וחזרתי בגשם עם שקיות מלאות וכבדות, למלון. כבר לא נשבר לי הלב בטרגט. אני תמיד שמחה להכנס לשם ומתרחב לי החיוך כשאני נכנסת לחנות. אבל אני כבר לא באמת רוצה לחזור לארה"ב, מבפנים. החיים שלנו עכשיו אהובים עלי, בדיוק כמו שהם, במקום בו הם מתנהלים.

ארוחת צהריים - מרק נודלס וויאטנמי, אין עליהם, באמת. 

הרבה יותר נעים לבוא לפה עם חברה (מנהלת המעבדה שלי) מאשר לבד. חבילת האינטרנט והשיחות שווה כל שקל. יכולתי ללוות את ירדן לצו הראשון דרך הווטסאפ, ואת ממיע וליאור לפגישה עם המרפאה בעיסוק, לעקוב אחרי הטיול של זוהר ולצחוק מתמונה של שגיא שרואה שוב את הפרק הראשון במשחקי הכס כי הם מחכים לי לראות את העונה השישית ביחד. 

מחר ניסע לוודסהול. ממיע שאל אם אני מתרגשת, ואולי מחר אתרגש. עכשיו אני נחה במיטה היבשה במלון ושמחה שעברנו את הטיסה וההגעה בשלום ושהתגברתי על המיילים שהצטברו בהצלחה.

כן, מחר בטוח אתרגש.