אמאל'א

חודשיים לא כתבתי כאן. הרבה סיבות. בינהן שאני עמוסה מאוד, אבל בעיקר כי אני מנהלת דיאלוג כתוב שמאוד עוזר לי וכנראה מנתבת לשם את הצורך שלי לכתוב את חיי לדעת.

בחופשה הזאת ניסיתי לבחון את המקום הנפשי והריגשי שלי בימים אלו. להסתכל על הרגשות שאני מרגישה כשאני מתרחקת ומתנתקת מהעבודה לכמה ימים. זה לא היה בבת אחת. בימים הראשונים בהם ניקינו את הבית עבדתי בערבים על מצגות לשיעורים שאני צריכה להעביר בתום החופשה. הניקיון היה קריטי. חדר העבודה והמשחקים שלנו הפך לגיהינום צפוף של חלקי משחקים, מחברות והמון זיכרונות פזורים על הריצפה, המדפים, השולחן וכל מקום. זה היה האיזור של הבית שהיה מפחיד אותי לעבור בו. אז ישבתי יום שלם ומיינתי משחקים, מחברות ונזכרתי. הצלחתי לזרוק דברים דרך המסננת המאוד צפופה של הבן הגדול שלי וגם לדבר איתו עליו ועל הזכרונות שלנו תוך כדי. במקביל ממיע ניקה וסידר את המרתף שהיה הגיהינום הצפוף שהוא יצר. לא האמנתי שנסיים הכל באותו יום, אבל סיימנו. ניקינו גם את המקרר, התנור, המגירות, המטבח והסלון, אבל חדר העבודה והמשחקים היתה המשימה הגדולה שלי, והתגברתי עליה. הבת שלי הצליחה להתגבר על כל העצב והזכרונות הרעים של החתולים המתים ולהתקשר למגדלת החתולים לשאול האם יש גורים על הפרק. יש, אבל הם קטנים מדי ואנחנו נחכה עד שיגדלו כדי לבקר אותם. אנחנו לא ממהרים הפעם. 

רצתי יותר. בישלתי מתכונים חדשים מאינטרנט או מאולתרים. הסדר היה מקסים. הרבה יותר מהנה ממה שחשבתי שיהיה. חמש האחיות של ממיע והמשפחות שלהם ואנחנו. הרשגתי נוח ובבית ואפילו לצחוק איתם עליהם ועלי הצלחתי. הילדים התחברו למעגלי מעגלים שמחים וצוהלים בכל מיני גילאים וזה היה מקסים. זה אחרת מהסדר בילדות שלנו, כבר הבנתי שהקסם ההוא והטעמים ההם לא יחזרו. אבל אני חושבת שהילדים שלי הרגישו את הקסם הזה ואני מאוד נהניתי. הרגשתי בבית. אחותי היתה עם אמא.

בחול המועד ביקרנו את אמא. בבוקר היא אמרה לא לבוא כי היא לא מרגישה טוב אחרי מקלחת, אבל הימרתי על זה שהיא תתאושש ותתחרט על זה שאמרה לנו לא לבוא, והרווחתי בגדול. היא ממש שמחה לראות אותי (עליתי לבד לבדוק את השטח) ואז שמחה שממיע והבנים עלו. היא חלשה אבל לא כאובה, ושמחה למרות החששות, וזה נפלא בשבילי. במאמץ רב וכנגד ההתנגדות של אמא שלי (את באה נורא מרחוק! קשה לך!) ושל אחותי (את בטוחה שתצליחי להגיע בזמן?) ליוויתי את אמא לפני שבועיים לסבב כימותרפיה. זה היה אחד הימים היותר משמעותיים בשבילי בזמן האחרון. זה היה קשה, עצוב, שמח ומחזק. כל כך שמחתי שעשיתי את זה. וגם אחותי ואמא שלי שמחו בסופו של דבר. למרות שהגעתי טיפה באיחור, הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. 

אחרי אמא נסעתי לארוחת עבר עם חברים מהלימודים בירושלים. מצחיק- כתבתי ארוחת עבר במקום ארוחת ערב. :-) הם חברים מהעבר, אבל שוב גיליתי שהקשר ביננו חי ועכשיוי והיה לי כל כך נעים איתם. חברה שהייתי פחות קרובה אליה אמרה לי שהיא לגמרי מבינה את מה שכתבתי (שאני לא יודעת מתי אגיע כי אני לא יודעת איך אמא תקבל אותנו) והיתה לנו שיחה מופלאה, אין לי מילה אחרת לתאר. אחד הדברים שהיא אמרה שנשאר איתי היה - שכשאנחנו משתפים אחרים בחולשות שלנו זה מקרב, וכשאנחנו לא, זה משאיר את החומות ביננו. אני כל הזמן משתפת בחולשות שלי, אולי בגלל זה אנשים מרגישים קרובים אלי...

אחותי ביקרה אותנו אתמול. כל כך שמחתי שבאה. אני כל כך אוהבת אותה. עם החברים שמתי לב שאני מקשיבה קצת יותר ממדברת, לא בגלל שאני מסתירה, פשוט כי היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים שלהם והם שמחו לספר. עם אחותי זה היה הפוך, אני חושבת כי היא יותר סגורה וזאת תמיד היתה הדינאמיקה ביננו. אבל היה לי חשוב לשמוע אותה, מאוד. אז באיזה שהוא שלב פשוט העברתי את הכדור אליה ושאלתי עליה, לא רק על הבנות (שאני תמיד שואלת עליהן) אלא ממש עליה, על העבודה שלה ועל החיים שלה. מסתבר ששתינו חוות כישלון ודחיה בדבר שאנחנו הכי מאמינות בו בקריירה שלנו. אני במאמר הגדול והיא בגישה טיפולית שהיא מנסה להוביל. שאלתי אותה שאלות אמיתיות, והיתה לנו שיחה ממש טובה. כל זה היה תוך כדי טיול בשביל שסובב את הישוב שלנו, ליד הפרחים, עם ליאור שקיפץ לידינו וביננו. חזרנו הביתה לילדים ולממיע והיה קטע שהיא קצת התעצבנה עלי כי חשבה שנטשתי אותה כדי לשחק פוקימון גו (עשיתי את זה בעבר) אבל לא אמרה לי שזאת הסיבה. בררנו את הדברים אחר כך בטלפון וההדורים יושרו. 

עשה לי טוב להיות עם ממיע, הילדים, אמא, עם החברים, עם אחותי. ממיע הכין עבודות ללימודים והרגשתי קצת נטושה ובניתי סיפורים בראש, אבל הצלחתי לשאול בלי כעס, והכל התאחה. 

ובתוך כל החום והקירבה האלו היו רגעים של שקט ולבד וראיתי איך אני נעצבת אל ליבי כשאין לי מטרה ואני לא עם אנשים. זה מהיר מאוד, ההעצבות והשיעמום האלו. הבנתי שזה דוחף אותי לעשיה מתמדת, לאו דווקא של הדברים החשובים לי או הדברים שאני רוצה לעשות. חשבתי על זה שלאחרונה אני נשארת עד מאוחר בעבודה. שמתי לב שאני נעשית הכי יעילה לקראת ארבע אחר הצהריים ואחותי אמרה לי שזה בגלל הדדליין מתקרב ואם הדדליין היה שעתיים קודם, הייתי נעשית יעילה שעתיים קודם. ליאור ביקש שנאסוף אותו יותר מוקדם מהגן ולא נשלח את האחים הגדולים שלו תמיד. הוא מדבר איתנו יותר על הרגשות והחוויות שלו. גם הגדולים מדברים יותר. אני שואלת את עצמי עכשיו אם הם מדברים איתי יותר על הרגשות שלהם כי אני מדברת עם עצמי יותר על הרגשות שלי?

כשדיברתי עם אחותי ניסיתי להסביר לה למה אני כל הזמן חווה כישלון, למרות ההצלחה המקצועית שלי. סיפרתי לה על המסע הארוך שעברנו עם המאמר הגדול של המעבדה וכמה קשה היתה הדחיה. שלפני שנתיים-שלוש שנים כשהצגתי את הרעיון והתוצאות שלנו בפעמים הראשונות הייתי המלכה של הכנס ומאז, ההתלהבות שככה ויש מלכים ומלכות חדשים לכנסים, ואנחנו שקענו במאבק בפרטים הקטנים כדי לשכנע את השופטים שהתוצאות שלנו אמיתיות. כשדיברתי עם ממיע על זה הוא אמר לי שתחושת האכזבה שלי מעצמי לא תעלם מעצמה ואני צריכה באופן אקטיבי לשנות את ההסתכלות שלי על עצמי. להתייחס אחרת לדברים. 

אני חושבת שזה שהכרחתי את עצמי לעצור ולבחון את הרגשות שלי, בלי לברוח לעשיה מנחמת, אפשר לי לראות את הדברים יותר ברור. היום הוצאתי את הילדים לטיול בישוב ולגן המשחקים והיתה לנו שיחה מקסימה. עשיה מקצועית היא ההתמכרות שלי. וקפה, אבל בקטנה. עשיה הרבה יותר. זאת הבריחה שלי מעצמי. מחוסר השקט, מתחושת חוסר המשמעות. וזה הלך והתחזק עם השנים. כמעט כתבתי - כי יש לי יותר מחוייבויות, אבל זה לא מדוייק. יש לי יותר מחוייבויות כי ההתמכרות שלי חזקה יותר. אין כמו חג החירות לשבור את הכבלים ולצאת מעבדות לחירות, לפחות מחשבתית, לפחות לכמה ימים. אני מאמינה שזה נשאר אחר כך למרות שהחיים ממשיכים.

חג שני שמח שיהיה! הרבה אהבה וחופש.