זה בכלל לא קל. כל פעם שמשהו מסתדר חמישה דברים חדשים נערמים. כל הישג קטן נעלם מול ההר הגדול שאני מנסה לטפס עליו. אבל אני נהנית מהטיפוס, כל עוד אני מצליחה לנשום. אני כל הזמן לומדת. הגעתי למקום עם אנשים מאוד נדיבים ומסבירי פנים. אני לא רגילה לזה ולא מבינה מאיפה כל החסד הזה בא לי. אני לומדת מהם לפתוח את הלב. הכתיבה יוצאת לי חיובית וזה לא מה שהרגשתי שלשום. בכלל לא. זה היה סוף שבוע קשה, עם מי שפיר ביום חמישי, ריב עם אמא שלי, ריב עם ממיע, ריבים אמיתיים, מהבטן עם כאב ויאוש. אבל היום אני כבר לא מיואשת. וגם אתמול לא הייתי. אני רואה לאן אני רוצה להגיע, איפה אני רוצה להיות. גם בתוך המשפחה עם ממיע, גם בעבודה ובמעבדה. אני רואה את הדרך, וכמה שהיא תלולה ותובענית היא נראית לי מרתקת ושווה.
מה שבאתי לכתוב כאן זה על התחושה הזאת, של החיבור מעל ומעבר, כשזוהר משתתפת בטקס ל"ג בעומר בגן. כשהיא רוקדת ושרה, ולא תמיד יודעת את המילים, לפעמים כן, לרוב לא, אבל היא חלק מהקוו שמחבר אותי להורים שלי, היא ההמשך של הקוו הזה וזה לא היה יכול לקרות בארה"ב. הם היו המשך שלנו בכל מקרה, אבל כל כך הרבה ממני ומממיע היה נקטע. במדורות ל"ג בעומר שעברנו בינהם, הכיתה של ירדן, הכיתה של שגיא, הכיתה של זוהר, היה שם חיבור לילדות שלי. הם עושים את זה אחרת לגמרי היום, והיו שם מיליון מדורות, הרבה יותר מאשר מה שאני זוכרת, והכל נראה המוני מדי ולא אינטימי. אבל הילדים שיחקו ביחד, עם דוברי האנגלית האחרים, וצלו תפוחי אדמה על האש, ומרשמלו והיה להם כיף, וגם לי. כל כך נכון לחיות כאן. יקר, קשה, בועט ומרגיז לעיתים, אבל אין יותר נכון מזה בשבילי.
חג שמח לכם!