אמאל'א

אני הולכת לכנסים ורואה את המדע מתרחק ממני, רץ קדימה ואני מאחור. אחד היתרונות שהיו לי היה חבורת האנשים שהתקבצה במעבדה שלי שהיה לי מזל גדול לעבוד איתם. למדתי מהם המון ועכשיו הפירות נראים. מאמר אחד בשיפוט, שני ישלח בימים הקרובים ומאמר שלישי עם תוצאות מאוד מלהיבות בשלבים מתקדמים. פעם חשבתי שפרוייקט טוב הוא כזה שמניב מאמר טוב. עכשיו אני יודעת שהמאמר הראשון חשוב, אבל עוד יותר חשובות השאלות שהתוצאות מעלות. כיווני המחקר הבאים. ועלו לנו שאלות מרתקות וכיווני מחקר מבטיחים, אבל החברים האלו שלי עומדים לעזוב אותי והלב שלי נשבר.

אחד היה מראש לתקופת זמן של שנתיים כך שלפחות היה לי זמן להתרגל לעזיבה שלו. אבל השניה - לא חשבתי שתעזוב, חשבתי שתהיה איתנו עוד הרבה זמן. והנה קיבלה הצעה מצויינת מחברה בחוץ ולא הצלחתי להשיג לה הצעה מספיק טובה מהאוניברסיטה. המון חוקרים ניסו להשפיע על האוניברסיטה אבל זה נתקע בדרך למעלה, בדרך למחליטים. סטודנטית נהדרת שהיתה אצלנו שנה רוצה לנסות להגשים את החלום שלה ולהיות רופאה. אני נשארת עם מעט מדי אנשים ועם תחושה של חוסר אונים.

אין במחלקה שלנו תואר ראשון, אז אין לנו מקור טוב לתואר שני. אנחנו מוסד פחות אטרקטיבי מאשר השכנים שלנו ולכן קשה לנו למשוך סטודנטים. זאת הבעיה הכי קשה של המעבדה שלי עכשיו ואני מרגישה שאני לא יכולה לעשות הרבה כרגע כדי לשנות את זה. את כל הבעיות האחרות אנחנו מצליחים לפתור, מתקדמים, מייצרים ממומנים - הייתי רוצה יותר, אבל שמחה במה שיש. רק בגיוס הסטודנטים אני מרגישה שלא התקדמנו כמעט. ועכשיו העזיבה שלה ושלהם משאירה אותי עם תחושה קשה של נטישה.

פרידות קשות לי וגם התחלות חדשות. אני מרגישה שאני עובדת נורא קשה וכל פעם צריכה להתחיל מחדש. קוליגות שלי בתל אביב מלאי סטודנטים ואני מלאה קינאה. אני גם לא מרגישה כל כך טוב פיסית. מערכת העיכול שלי עצבנית מאז בר המצווה. וממיע הלך לבית הכנסת לכל הבוקר ואני לא יודעת אם ככה ימשיכו להראות השבתות שלנו וזה לא מוצא חן בעיני.

יש שינויים לטובה ויש שינויים שלא. יותר מדי שינויים שלא בשבוע אחד.

שבוע מאז שהגדולים יצאו לחופש והסמסטר נגמר.

אנחנו חוזרים הביתה ואין שיעורים, ואין מבחנים, ואפשר אפילו ללכת לבריכה עם הילדים, ולאכול קצת יותר מאוחר, ולהיות ר ג ו ע י ם.

כל כך הרבה יותר עדיף מהיום יום כשהם בבית הספר. הקטנה עדיין בבית הספר עד יום שלישי, אבל כולנו כבר במוד של סוף שנה. חופש זה טוב.

גם במעבדה יש קצת שקט. אנחנו ממש קרובים להגשת המאמר השני ויש התקדמות גדולה במאמר השלישי. רק לגייס אנשים עדיין קשה. הפוסט דוק המצויין יעזור באוקטובר ואולי גם הביואינפורמטית המדהימה שלנו. יש פרוייקטים חדשים שנבעו מהפרוייקטים שלקראת סיום ועדיין אין מספיק אנשים שימשיכו אותם... זאת הבעיה של להיות במקום שבו אין תואר ראשון והנושא שלי רחוק משאר חברי המחלקה שלי. אבל אולי עם התוצאות המעניינות שגילינו יהיה קל יותר להשיג כסף וסטודנטים. כל פעם יש בעיה אחרת לתקוף, אבל יש התקדמות והרבה אור.

סוף שבוע טוב שיהיה!

הלוואי והיתה לי את הסבלנות והכשרון של כמו מניפה לרקום סיפור אחרי שהוא הסתיים. כך הייתי שומרת לי כאן אלבום תמונות מילוליות.

אני חושבת שהיתה לי יותר סבלנות פעם. בטוח היה לי יותר זמן. רק הכשרון לא משתנה. טובה בחשיבה, פחות טובה בטווית סיפורים. כמו מניפה, ספרי לי בר מצווה!

בכל מקרה, היה טוב, היה מעייף, היתה התרגשות רבה, במיוחד באירוע בבריכה ובמיוחד בבית הכנסת. היה כאב ראש גדול אחרי יומיים של אירוח בלתי פוסק. (איך במסורות אחרות אנשים מסוגלים לחגוג שבוע לא ברור לי. אני נשברתי אחרי 30 שעות.) 

הכי מרגש היתה המצגת שהכנו והברכות שברכו אותו הקרובים והחברים. התרחב לי הלב לראות כמה הוא אהוב ומוערך. כמה הקרובים אליו רואים את הטוב והמקסים שבו.

הכי מרגש 2 היה בבית הכנסת, כשהבן שלי, שפעם לא רצה להכנס לבית כנסת, שר בניגון הנכון הפטרה שלמה וארוכה, ובירך וחטף המון סוכריות, פסקי זמן, מקופלות וכיף כף. (הוא ביקש ממזמן שיזרקו עליו פסק זמן והבת דודה המקסימה הביאה.). 

הכי משמח היה כשהוא בא בערב וחיפש את אבא שלו כדי להראות לו את התעודה שהוא היה גאה בה. זה משמח מכל כך הרבה כיוונים. זה שהוא חיפש את אבא שלו - הקשר בינהם כל כך השתפר בשלושת חודשי ההכנה לבר המצווה שרק בשביל זה היה שווה כל המאמץ (שלהם). זה שהוא היה גאה בתעודה, שסוף סוף מתחילה להראות את היכולות שלו. זה שהוא מוכן להתאמץ כדי להצליח ומאמין ביכולות שלו. 

הכי מצחיק היה קרב בלוני במים בבריכה (יוזמה שלו!) שאליו הצטרפו הדודה האהובה עליו ואמא שלו.

מצחיק היה גם הפרצוץ שלו כשזרקנו עליו סוכריות ופיסקי זמן. 

משמח ומרגש היה לארח את אחותי ואת אמא שלי ואת האחיות שלו לסוף שבוע ולשמוח ביחד. האחיינית המקסימה שלי שכתבה ברכה מקסימה במיוחד בשבילו. 

היום בבוקר קמתי עייפה ועצבנית לנקות את הבית, אבל זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. ועכשיו כשכתבתי את כל מה שכתבתי הבנתי שלמעשה ממש נהניתי וזה היה שווה את המאמץ הגדול. עוד דבר נהדר שקרה ועבר לידינו הוא שהתחיל החופש הגדול שלהם! אין שיעורים ומבחנים!!! איזה כיף!