אמאל'א

ישבתי והסתכלתי על עוברי קיפוד ים עם שלד רגיל, משונה, וחסר, שעות על גבי שעות. הם קסומים לגמרי העוברים האלו וכשהסתכלתי עליהם שמצאנו את התמונה המנצחת של המאמר. אם למישהו שיקרא את המאמר יהיה ספק הזאת שיש קשר בין כלי דם באדם לשלד קיפוד ים, כשיראה את התמונה הזאת, הוא יאמין, כי אני סוף סוף מאמינה.

מחקר זה דבר כל כך מופלא וקשה. אי אפשר לדעת מראש איך דברים עובדים. צריך לנחש ולנסות ולבדוק. לפעמים עושים ניסויים מאוד מסובכים והתוצאה מאוד צנועה ולפעמים הניסוי הכי פשוט מביא לגילוי גדול. זה כל כך לא לינארי. כל כך לא ידוע מראש. 

דיברתי עם אמא של ילד מחונן השבוע, וחשבתי לעצמי כמה שונה הדרך שלה מהדרך שלנו. תהיתי בלבי מה יותר נכון, לדחוף או לשחרר. בטוח יש משהו טוב בלדחוף בטוח יש סיכון בלכוון ולתת להם ללכת בכוחות עצמם. לנסות, להכשל, לבדוק לסלול את המסלול שלהם.

הניסיון שלי בלדחוף את עצמי קדימה הוא שככל שיותר התרכזתי בהספק גבוה כך התקדמתי לאט יותר במחקר. הוצאתי מאמרים, בוודאי, אני יודעת להיות פרודוקטיבית, אבל גילויים אמיתיים - אי אפשר לדחוף אותם, הם לא לפי ספר, אין חוקים ברורים, לפחות לא לי. כל כך הרבה דברים התחוורו לי משיחות שלי עם ממיע. סיפרתי לו והוא שאל, ופתאום הבנתי שאני לא מבינה וצריכה לבדוק. הוא שואל מזויות שאני לא חושבת עליהן. גם האנשים שאני עובדת איתם כאן, זורקים אותי לכיוונים שלא דימיינתי בעצמי.

את הניסוי הזה עשינו סתם כדי לבדוק שלא פיספסנו משהו, והוא יצא הרבה יותר ממה שציפינו. חשבנו מה לעשות כדי לסגור את התמונה האחרונה במאמר, ניסינו כל מיני דברים מסובכים ואז ביקשתי מהסטודנט לזרוק חומר מסויים על העוברים ולראות מה קורה. קיבלנו הוכחה למשפט. מ.ש.ל.

אני מקווה שהעורך שאהב את זה בכנס יאהב את זה בכתב, למרות שעברו ארבעה חודשים ועוד חודש אחד לפחות יעבור עד שנסיים את הניסויים והכתיבה ונשלח. אני תמיד מקווה שיאהבו, אבל הפעם אני בטוחה שגם אם זה לא יעבור את העיתון הזה, שרק לחשוב עליו ולקרוא מאמרים בו גרם לי להעלות את המחקר שלנו ברמה, זה יעבור לעיתון אחר ויהיה משמעותי. עשינו משהו טוב. 

החברה שפגשתי במטוס (זאת משק המלח שצריך לחלוק) כתבה לי:

 relationships takes a lot of work and are hard to understand

כל כך נכון. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה נכון, איך להושיט יד, איך לנחם, במיוחד כשיש הרבה כאב בצד השני. 

בוקר טוב היה לנו. אתמול ברגע האחרון, לפני שיצאתי מהמעבדה נזכרתי שהבטחתי להביא קיפודי ים לגן של ליאור. לקחתי כמה מבחנות ריקות, חלוק מעבדה, כפפות, שלדים של קיפודים וארבעה קיפודי ים עם אצות, כדי שלא ירעבו.

היום באנו עם כל הכבודה לגן, רק שתי דקות באיחור. הגננת הכינה כיסא לי ולליאור והתחלנו בהסבר. התחלנו בלהראות להם גדלים שונים של מבחנות בהן מילאתי מים בגבהים שונים. הם התלהבו מהשנתות והגננת הסבירה להם על מדידה מדוייקת וקישרה את זה למדידות שהם מכירים מהחיים שלהם, כמו גובה וחום. או אז לבשתי חלוק מעבדה וכפפות והסברנו שהם מגינים עלינו מחומרים מסוכנים ומגינים על חומרים נקיים מהליכלוך בידיים שלנו. מזל שממיע היה שם כדי להזכיר את ההגנה על חומרים נקיים, כי כבר כמה חודשים שלא לבשתי כפפות וחלוק אף פעם לא לבשתי וכבר קצת שכחתי למה אנחנו לובשים אותם....

אז חשפנו לפניהם את הקיפודים ואחד מחדי העין בגן שם לב שיש להם פה. לשמחתי הקיפוד חשף את שיניו ואפילו ראינו נקודה לבנה בקצה הפה, והעברנו לכולם לראות. דיברנו על האצות שהם אוכלים והראנו להם את הקקי שלהם. הגננת שאלה אם יש להם רגליים והראתי להם את רגלי השאיבה הדקיקות שלהם. זה היה מעבר טוב לדבר על השלד שלהם וסיפרתי להם שגם השלד היפה שלהם עשוי מסידן, בדומה לשלד שלנו.

היה ממש כיף. חוויה הרבה יותר כיפית ממה שזכרתי בארה"ב, בזכות הגננת שתיווכה והעבירה את המסרים לרמה שהם מבינים ומתלהבים. שם המורות עמדו מהצד ולא התערבו.

אני קוראת ספר שנקרא "the time of my life" שמספר על בחורה בת 30, פרודה זה שלוש שנים מאקס מיתולוגי שגרה בדירה קטנה ומסריחה ועובדת בעבודה שהיא לא סובלת, עד שהחיים שלה (גבר לא צעיר ודי מוזנח) קוראים אותה לפגישה בה הוא מוכיח אותה על השקרים שהיא מספרת ועל זה שהיא לא טורחת לשים את החיים שלה בעדיפות ראשונה. הספר כתוב מקסים ולמרות שאני לא שקרנית כפייתית כמוה, הוא גורם לחשוב על העדיפויות בחיים שלי ומה החיים שלי היו אומרים לי אם היו מזמינים אותי לפגישה.

גם אני וגם הילדים הגענו למסקנה שהחיים שלי היו אומרים לי שאני צריכה להרגע. המאמר הגדול שכולנו עובדים עליו - אני כל כך רוצה להוציא אותו כבר ואנחנו כל הזמן מוצאים דברים חדשים להוסיף לו. אני לא רוצה שיהפוך למפלצת אבל יש דברים קטנים שיחזקו אותו. יש התקדמות בזה שהיום אני יודעת איזה ניסויים בדיוק נשארו כדי לסגור אותו ואני חושבת שנוכל לעשות את זה ביחד בחודש הקרוב. בשבוע הקרוב אני מצטרפת למאמץ המלחמתי לשורה הראשונה - ממש אשתתף בניסוי, אחרי הרבה מאוד זמן. אני מקווה לא לפשל. :-) בכל מקרה, אי אפשר לחיות את החיים עם נשימה עצורה עד שהמאמר יצא, לא משנה כמה חשוב ומרכזי הוא וכמה השקענו בו. צריך לחיות תוך כדי.

כתוצאה מקריאת הספר והתובנות העמוקות האלו החלטתי לעשות למען ביתי, קבעתי מועד לבת המצווה של זוהר, קבעתי לה תור לבוק, התקדמתי במצגת בת המצווה שלה ל2010! קבעתי לשגיא זימון לאיבחון דידקטי, ואני מקווה לקחת את ליאור ושגיא להסתפר היום. גם טיילנו. בשבת לים ובשבועות לצפורי. הדהים אותי בית הכנסת העתיק והיפה שעל הריצפה שלו שתי מנורות ועקידת יצחק בצד גלגל המזלות. עיברית ורומית על אותה ריצפה. מסתבר שהתרבות היהודית התמזגה בתרבות הרומית אפילו בבית הכנסת. לא מאוד שונה מהיום. כתובות וסמלים רומיים בבתי מגורים יהודים. אנחנו ריקמה אנושית אחת חיה ומשפיעים כל הזמן אחד על השני. כך הם החיים, אם רק נותנים להם הזדמנות. עשו לי טוב הטיולים האלו. גרמו לי להרגיש יותר טוב בתוך החיים שלי.

שבת שלום, שמחה ואהבה!