אמאל'א

ביום שני היה לי יום הולדת 50 והמבחן בקורס שאני מלמדת. אחרי המבחן היתה למחלקה שלי פגישה עם חוקרים מאסיה הרחוקה, ואחרי זה כתבתי דוח על מאמר של קוליגה, מה שאומר שרק בשמונה בערב הגעתי הביתה. אבל זוהר הכינה עוגנת בראוניס עליה היא שמה שבעה נרות, אחד לכל עשר שנים, אחד לעשר הבאות ואחד לעשר שאחריהן ושרנו יום הולדת שמח והיה לי חיוך בלב.

אני בת 50. פעם 40 נראה לי הרבה והנה 50. אבל אני באמת בת 50, אפילו המספר בבלוג אומר את זה. זה לא ש40 נראה לי צעיר, אני פשוט כבר לא שם. יום אחרי יום ההולדת קיבלתי מתנה - המאמר התפרסם וקיבל תמונת שער במגזין המכובד בו התפרסם. כל כך יפה! כמה ימים לפני יום ההולדת קניתי לשגיא ולי מתנות ליום ההולדת - SNOW PEA ופאבלו, שני חתלתולים מקסימים ופרוותיים. האחת לבנה לגמרי והשני לבן עם מגע של אפור. סוף סוף העזנו. אני עדיין קצת חוששת עליהם, אבל מאוד שמחה שהם כאן.

50, הא?

ורק עכשיו גיליתי שאני לא ממש אוהבת מסיבות יום הולדת ולא מצטערת על זה שזאת שלי נדחקה לפינה בגלל ששנינו היינו כל כך טרודים בשבוע הבא שהעוגנת של זוהר והפרחים של ממיע והחתלתולים והשער של המאמר ממש הספיקו. זה לא מעט בעצם. :-)

המתנות הכי גדולות שאני מרגישה שיש לי הן המשפחה שלנו והמחלקה והמעבדה שלי. לא באתי מבית שהוא מקום בטוח,  שיש בו מרחב, שמחבק כשנכשלים ומאמין גם כשקשה ושמח כשמצליחים. לא בגלל שהיתה חסרה בו אהבה, אלא בגלל הפחד. להורים שלי לא היה מרחב להכשל והיה בהם הרבה פחד, אז היה קשה להם לתת לי את השוליים הרחבים שהייתי צריכה. אבל ממיע כן יכל. התמיכה והאהבה של ממיע והרבה עבודה עצמית, עזרו לנו להגיע לבית בטוח לכל יושביו. זה קיום אחר. איכות חיים אחרת. לדעת שהוא תמיד יצליח לראות משהו חיובי בכל דבר שקורה וימשיך להאמין שאני יכולה כשאני אתייאש. זה עובר פנימה, אלי. 

תמיד לא התאמתי, היה לי קשה לעגל פינות ולהכניס קוצים, צרימה בנוף המטופח. למחלקה שלי הקוצים והפינות שלי מתאימים, כמו שאני, אני לא צורמת. רק מי שצרם כל חייו יכול להבין איזו מתנה גדולה זאת. וגם, ששמחים איתי. 

והשער הזה. וההדים החיובים. ממש אוהבים את המאמר שלנו, אנשים שאני מאוד מעריכה. לא יצאו עם קילשונים ולפידים, אלא, אהבו, זה נראה, חיבקו אפילו. פעם ראשונה שממש יצאתי מהקונצנסוס. שהלכתי עם אמת שהאמנתי בה עד הסוף, אפילו שנראתה מופרכת ומשונה. וזה התקבל היטב.

התפתחנו. סוף שבוע נעים שיהיה!

בנות גילמור, שוב.

בגלל נטפליקס התחלתי לראות בנות גילמור שוב. הטלוויזיה הציעה לי לראות, והסכמתי. התחלתי מהסוף, שנה בחיהן, בה רורי בת 32, הגיל של לורלי, האמא שלה, בתחילת הסידרה המקורית. ואז כשסיימתי את השנה הזאת וארבעת פרקיה, נטפליקס הציעה לי לראות את הסידרה מההתחלה שלה, מהעונה הראשונה בשנת 2000 והסכמתי.

בהתחלה זה לא היה כמו שזכרתי, לורליי היתה מרוכזת בעצמה וילדותית מדי ורורי היתה בת טיפשעשרה טיפוסית, עם הזעם ובעיות התקשורת. אבל לקח להם כמה פרקים והן חזרו להיות האמא והבת החמודות והמקסימות שאני כה אוהבת. היום זוהר שאלה אותי למה אני כל כך אוהבת את הסידרה הזאת. זה היה אחרי ששאלתי אותה למה היא לא כל כך אוהבת את הסידרה הזאת.

כבר כמה שנים אנחנו רואים סדרות ביחד. זה התחיל ממזמן, בקטן עם אווטר המצוירת ותפס תאוצה לפני שלוש שנים כשהתחלתי לראות עם ירדן ושגיא את משחקי הכס. ואז בהפסקות של משחקי הכס מצאנו סדרות אחרות לראות ביחד, וזוהר הצטרפה. ראינו את סטיבן יוניברס, ואת ארבעת העונות הראשונות של גלי, ואחר כך את כל העונות של הוחלפו בלידה. ניסינו את PARENTHOOD אבל זה לא תפס, ואז ראינו ביחד את שלושת העונות הראשונות של ריברדייל, עד שבסוף העונה האחרונה הבנו שזה הולך לסרט אימה שיגרתי ומאבד את כל הקסם של העונות הראשונות והפסקנו. ואז נפגשתי מחדש מבנות גילמור, אבל זה לא תפס את הבנות. אולי זה מבוגר להן.

חשבתי על מה שזוהר שאלה אותי ואני חושבת שאני אוהבת את בנות גילמור כי זו סידרה שבה האמא מקסימה, ואישיות בפני עצמה, ולא שולית ושיגרתית כמו בשאר הסדרות בהן אנחנו צופים ביחד. בסדרות של בני הנעורים ההורים שוליים ואפרוריים במקרה הטוב, ואיומים ונוראים עד כדי רוצחים סידרתיים בריברדייל ההזויה. לורליי אף פעם לא במיינסטרים ובכל זאת מאוד אהובה, לא אומרת את הדברים שאנשים רוצים לשמוע, עושה את כל הטעויות האפשריות ועדיין, היא חברה אהובה ומוערכת בקהילה. אני מזדהה איתה. הדבר הנוסף הוא תחושת הקהילה שיש בעיר הקטנה בה הן גרות. אני לא מרגישה את זה בישוב בו אני גרה, אבל כן הרגשתי את זה בעיר הקטנה בה גרנו בארה"ב, בזמן בו שודרה הסידרה, ואני כן מרגישה את זה במחלקה שלנו, מאוד מאוד. וכן הרגשתי כך עם החברים הקרובים שלנו במהלך השנים. כולנו משונים, ואחרים, ועם שריטות, ואנחנו אוהבים אותנו.

ויש את הקסם בחיים הפשוטים בעיירה הקטנה. יש את השיחות השנונות בין האנשים, את כל הרגש הנאמר ואת זה הלא נאמר ומערכות היחסים. יש תחושה של קסם בסידרה הזאת, בחיים הרגילים. האורות, המוסיקה, המילים, הצבעים, ההתרגשות. אני מרגישה ככה גם בחיים שלי, כל הזמן יש דרמות, והתרגשות והתמודדויות קשות ומשמחות. אין רגע דל.

סופי שבוע עם הילדים, בהם אנחנו רואים טלוויזיה ביחד ומדליקים נרות וכל אחת אומרת סליחה על הדברים עליהם היא מצטערת השבוע, תודה על הדברים שהיא מודה עליהם השבוע, ובקשה לדברים שהיא רוצה שיקרו השבוע. ואז אנחנו עושים קידוש ואוכלים את האוכל של יום שישי שאני או ממיע מכינים ביחד. ובדרך כלל הבית גם נקי, למרות שבסוף השבוע הזה היו כל כך הרבה דברים אחרים שהסתפקנו בבית מסודר. ואז אנחנו עושים משהו ביחד בשבת, סרט, או בריכה, או חברים או משפחה, או באולינג (אני כל כך גרועה) או איי-ג'אמפ (הם, אני הסתכלתי.). הדברים הקטנים האלו נותנים לי תחושה של משמעות של הכאן והעכשיו. שהזמן לא סתם עובר ונעלם בלי להשאיר בנו סימנים וזכרונות.

ימים עם אמא שלי. בשבוע שעבר היא הרגישה נורא, נפלה ולא הצליחה לקום חמש שעות בלילה. בבוקר היא הזמינה אמבולנס ומדדו לה סוכר מאוד גבוה. במיון רצו לשחרר אותה עד שהמטפלת שלה אמרה להם, אולי תבדקו שוב, והסוכר היה כבר 490. רק אז הסכימו לתת לה אינסולין. מסתבר שהיא סוכרתית מאוד כבר חצי שנה, כנראה בגלל הגידול בלבלב, ובאונקולוגית התעלמו מהסוכר הגבוה והיא לאט לאט נחלשה לגמרי למרות שהסמנים של הגידול ירדו. יומיים עם אינסולין והיא נראית אחרת. הרבה יותר דומה לאמא שלי שאני מכירה. אחותי היתה איתה במיון ואני באתי למחרת לבית החולים והייתי איתה כל היום. הכרתי את המטפלת המקסימה שלה. זה היה יום ארוך וקצת מתיש ובדרך הביתה ווייז הנוראי שלח אותי לאיזו דרך צדדית בה עמדתי במשך חצי שעה במקום כי היתה תאונת שרשרת לפני (אני עוברת לגוגל מאפס). אבל זה היה יום של קירבה והרבה חיוכים, והרגשתי שאני בדיוק האדם הנכון במקום הנכון להיות עם אמא שלי. זה הרבה בשבילי. זה מוציא אותי מכל המשימות הדחופות שאני חייבת לעשות ופתאום מגלה שבעצם אפשר להחליף אותי בהן. היתרון של מחלקה שבה כולנו חברים.

אז כן, זה השבוע האחרון של הסמסטר. עם כל עומס ההוראה שלי הצלחנו לפרסם את המאמר הגדול ולשלוח עוד מאמר קטן אבל חמוד לפירסום. בשבוע שעבר, לפני שאמא שלי נפלה הייתי בירושלים לתת הרצאה ולמדתי המון משיחה שהיתה לי אחריה עם אחד החוקרים שבאו לשמוע אותי. ישבנו שעתיים ולמדתי ממנו המון. לפני ההרצאה ביקרתי בבניין בו גדלתי (מסטר ודוקטורט) ופגשתי חבר קרוב שגם הוא עבר לביולוגיה אבל נשאר נאמן למחלקה לפיסיקה. זה היה כל כך כיף לבקר שם. סוף סוף אני לא מביטה אחורה בזעם אלא בחיוך. זה הבדל כזה גדול בשבילי.

אני מנסה להבין מאיפה בא הפיוס הזה שאני מרגישה. פיוס עם עצמי, עם המקום שלי בעולם, עם אנשים אחרים, קרובים ורחוקים. אני חושבת שהאימון שאני עוברת מאוד מאוד עוזר לי, וזה שהמאמר הגדול התפרסם בשעה טובה והתקבל בכל כך הרבה אהבה והערכה מאנשים שאני מעריכה, גם עוזר מאוד. התבגרתי והמעבדה שלי התבגרה בשנים האחרונות. לחזור מפוסט ולהקים מעבדה ולקחת סטודנטים ואנשים - זה כמו להיות אמא בפעם הראשונה. זה כל כך מפחיד ולא ברור ומי אני בכלל שכל האנשים האלו ילכו אחרי? יש אנשים שזה טבעי להם, לי זה היה לא פשוט ועשיתי לא מעט טעויות. אבל גדלתי.

תמיד הרגשתי שבאתי מהשוליים. שאני האנדרדוג, זאת שכל הזמן טועה, אומרת את הדברים הלא נכונים, לא מבינה מה שאחרים מבינים, לא מוכנה לקבל את הכללים, זאת שמורדת בחוקים וצריכה להבין בעצמה כל חוק, כולל אלו שעוזרים לה. זאת שהכל יותר ארוך לה, למרות שהיא מהירה ומספיקה ומסוגלת. כי את כל הדרכים אני צריכה למצוא בעצמי, לא מסוגלת ללכת בדרך מסומנת, שמישהו אחר התווה. חייבת לחדש, לשנות, ולעשות הכל בעצמי. לא מסוגלת שיגידו לי מה לעשות. ופתאום אני מתווה את הדרך לאחרים, הדרך שלי היא המיין סטרים, אני זאת שיודעת, שמקשיבים לה, שהולכים אחריה. (מה הם משוגעים? מי הולך אחרי מישהו אחר בכלל?). האחריות הזאת, כלפי אלו שהולכים איתי ואחרי, לא קלה לי. על עצמי אני לא מפחדת, אני תמיד נופלת על הרגליים, אבל הסטודנטים שלי צריכים אדמה יציבה, או שאולי גם להם מותר ליפול לפעמים? כנראה שכולם צריכים ליפול מדי פעם  כדי לצמוח.

אולי זה מה שמחזיק אותנו בחיים, עם הרעב הזה לעוד. אולי זה מה שנותן את הקסם, כשהכל לרגע אחד מסתדר ומרגיש כל כך נכון. ואולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את בנות גילמור. כי הם יודעים לסמן את הרגעים האלו בחיים. מבט או חיבוק של הבן אדם הנכון, הרגשת הבית. הבטחון. שאוהבים אותי גם אם אני נכשלת, אם אני נופלת, וגם אם אני מצליחה. הכל בסדר, כי בעצם האהבה לא קשורה לכל זה. היא בפני עצמה. וגם את הטעויות וגם את המחיר של הטעויות וגם את מי שנשאר אחרי הטעויות. איזה מזל יש לי עם ממיע. זה הבסיס לכל. וגם זה נמצא שם, בבנות גילמור. :-)