אמאל'א

לא פשוט לאהוב באופן כללי, ועוד יותר לא פשוט כשמי שאוהבים עצוב. אני חרדתי מפני החזרה לארץ והייתי באבל כמה חודשים, אבל עכשיו אני מרגישה יותר טוב. הילדים חששו מהמעבר ועוד לא ממש נקלטו כאן. אבל כשאנחנו איתם ומחזקים אותם ועושים איתם דברים הם מתעודדים ונראים שמחים. ממיע ממש חיכה למעבר הזה ואני חושבת שההתנגשות עם המציאות הישראלית היכתה בו חזק יותר מאשר בי. עצוב לי לראות אותו נאבק. הוא כל כך משתדל להתמודד עם מה שעומד מולו. הוא חיפש לנו בית והשקיע בזה הרבה מאוד זמן ואנרגיה, אני מקווה מאוד שהבית שמצאנו יסתדר כי זה פשוט לא הוגן שלא אחרי כל המאמצים שלו. אתמול הוא סידר את כל הדברים שנשארו בארגזים. ההתמודדות שלו במעבדה בה הוא נמצא לא פשוטה בכלל. מאחת המעבדות המובילות בעולם בתחום עם שותפים מבריקים לעשיה, הוא נחת כאן במעבדה יחסית בינונית כשאנשים מסתכלים עליו כעל חיה מוזרה כשהוא רוצה לעשות מדע מתקדם אמיתי. והוא לא מפסיק לנסות ולהתאמץ ולגרום לדברים להיות יותר טובים עבורנו ועבורו.

אנחנו יותר טובים ביחד כאן, זה ברור לי. אולי כי בכל זאת, למרות הכל, הגענו הביתה. אולי כי למרות הקשיים של המעבר למרות הפחדים של העצמאות המחקרית והקמת המעבדה, יותר טוב לי כאן מאשר שם. זה לא שאני לא מתגעגעת לפעמים. אלו היו שבע שנים טובות מאוד. אבל אני שמחה להיות כאן. למרות שאני נכנסת לחודש שמיני, למרות שעדיין אין לי קיפודים ואני לחוצה מהצעות המחקר שאני צריכה לכתוב בחודשים הקרובים, למרות שאין לי עדיין סטודנטים ולמרות החשש לקראת הקניה והמכירה והמעבר לבית החדש, אני פוחדת פחות.
זה היה נורא קשה לחיות במעבדה בה הרגשתי שהבוס לא יכול לחכות עד שאעזוב, בה הרגשתי כמעט מנודה, בה הרגשתי שהמדע והגורל שלי לא באמת בידיים שלי. למרות שאני יודעת שמאוד אהבו אותי שם ואני אהבתי את האנשים מאוד, זה איכשהו לא סותר, כולנו היינו נתונים לחסדיו וחששנו ממנו.

אז אני השתחררתי ולמרות שקשה לי למצוא את הכיוון והדרך שלי, למרות שקשה לי עם הגרנטים, קשה לי לכתוב מאמרים לבד ואני מאוד שמחה שהוא כותב איתי את המאמר האחרון שלנו, אני מרגישה חופשיה סוף סוף. חופשיה להצליח ולהכשל. וזה משפיע עלי לטובה. אבל הקיץ הזה הוא לא ממש קיץ מדהים לילדים שלי. הקייטנה לא היתה מוצלחת בגלל המדריכים הצעקניים והילדים הבוטים. עכשיו הם בבית וקצת הולכים לאיבוד, אבל אתמול ישבתי איתם על לוח הזמנים היומי שלהם ועודדתי אותם לשחק ולעשות דברים ביחד ולהגיע להסכמות, והיום הם התחילו את היום אחרת לגמרי. אולי כל מה שאני צריכה לעשות זה להזכיר להם את עצמם, מי הם ולמה הם מסוגלים.

אולי זה מה שנכון גם לגבי ממיע. המון קוצים נשרו ביננו ויש בנו יותר בטחון ואמון אחד בשני, אבל עדיין יש דרך לעבור ביחד כדי לבטוח יותר ולתמוך יותר. אני כבר רואה את מה שיכול להיות הלאה ביננו. אני יודעת כמה צרה ולוחצת הייתי, כמה מעט תמיכה הוא קיבל בעבר, ומצטערת על זה מאוד. אני שמחה בדרך אותה עברתי כדי להשתחרר מהחשדנות והפחד ולתת לו מקום ותמיכה אמיתיים, אבל יודעת שתמיד יש מקום לשיפור. אני רואה אותם ורוצה לתת להם המון, אבל לא תמיד מצליחה כי גם לי אני צריכה לתת ואני כל כך נרגשת ומרוכזת בבניה של המעבדה שלי ותוכנית המחקר. אני מקווה שאני נוהגת נכון ושאני מצליחה לעזור להם בקליטה הלא פשוטה שלהם כאן. מקווה לטוב בשבילם ובשבילי.

המזגן בבית הרבה פחות יעיל מהמזגן בעבודה, ועכשיו אני מרגישה את גל החום.

התחילו לבנות את המעבדה שלי, ואפילו לא עברה שנה מאז שהגעתי לכאן, מי אמר שאין ניסים בארץ הזאת!  לא ידעתי שקירות גבס זה דבר כזה שברירי ומהיר. בבוקר באתי וראיתי עמודים ממתכת שלא היו שם אתמול, ואחרי הצהרים שהבאתי חברים לראות את עמודי המתכת נבהלתי לראות שחלקם נעלמו. מה קרה לעמודים? שאלתי, וגיליתי שפשוט כיסו אותם במה שנראה לי כמו דיקט, אבל למעשה הוא שכבה דקיקה של גבס מוכן. שתי שכבות, שכבונות, של גבס ובאמצע ספוג לבידוד, אלו קירות המעבדה שלי. אבל לפחות זה הולך מהר. עכשיו אני מבינה איך אפשר לבנות מעבדה תוך ארבעה חודשים. הבנתי שהשלב הכי מתיש הוא הזמנת הריהוט דווקא.

לפני זה קיבלתי שני בינוקולרים ומיקרוסקופ הפוך של צייס, וגררתי כל מי שרצה או לא רצה לראות חול דרכם, כי אין לי קיפודים. החול נראה בבינוקולר שלי כמו קליידוסקופ מדהים. איך אני שמחה שהלכתי על צייס! שמחה גדולה. האקווריום עדין לא קר מספיק, אבל ביום שני הוא יהיה, ואז נוכל להזמין קיפודים. אני צריכה בלון אויר שיתן לי לחץ אויר כדי להזריק לעוברים, כי מסתבר שהקומפרסור שמספק לחץ אויר לכולם שבק חיים לפני חודש (!) והם עדיין בתהליכי רכישה שלא ברור מתי יסתיימו. מזל שיש לי את ממיע להסביר לי מאיפה ואיך להזמין בלון ואיך לחבר אותו למכשיר שלי. אני כל כך לא טכנית, אם יש לי ברירה. אבל אין לי כרגע ברירה אז אני מתחילה להבין בלחץ אויר וחיבורים למכשירים ובאקווריומים ופילטרים ומפרקי חלבונים. אני די בטוחה שכל האינפורמציה הזאת תצא כמו שנכנסה כשיעבור הזמן, חוץ ממה שנחוץ להפעלה והרצה של המכשירים.

לא קיבלתי את הגרנט, כמו הרבה אנשים אחרים ועצובים סביבי. לפחות אף אחד לא שונא אותי עכשיו, זה גם משהו. :-) הסכמתי עם כל הטענות של המבקרים, ודווקא התעודדתי מהן. על כל מה שהם כתבו כבר חשבתי והגעתי למסקנה שאני לא רוצה לעשות מה שהצעתי שם. הם מאוד התלהבו מהגישה, הכלים והרקע שלי והיכולת לשלב מודלים מתמטיים עם עבודה ניסויים - אלו דברים שאקח איתי לשאלות היותר מעניינות שאני רוצה לנסות לענות עליהן. אז יש בי קצת אופטימיות לקראת כתיבת הגרנטים הבאים. אופטימיות כן, זמן לא. לא ברור לי איך להריץ את המעבדה והניסויים הראשונים שלי, תוך כדי כתיבת שני גרנטים ותיקון מאמר עם לידה באמצע.

פינת המודעה הקטנה: אגב לידה, אם אתם גרים ליד חיפה ויש לכם מיטת תינוק, סלקל, אמבטיה לתינוק, לול, או כל דבר אחר שצריך לתינוק והחום והקשישות מחקו ממוחי, שאתם לא צריכים בשנה שנתיים הקרובות, אשמח להשאיל מכם אותם. :-) כמו כן, אם המציאו בשבע השנים האחרונות פתרון יותר נורמלי לעגלת השכיבה המסורבלת והלא נוחה אשמח לשמוע על זה. אם יש חנות זולה למוצרי תינוקות, אפילו יד שניה, בחיפה, אשמח לשמוע עליה. איכשהו עם כל הילדים היה לנו מזל לקבל את כל הציוד מקרובי משפחה או חברים, ואחרי שנתיים העברנו הכל הלאה. אבל עכשיו כולם מבוגרים מדי ואין לאף אחד ציוד תינוקות.

שבת שלום שתהיה, עם דביקות מינימאלית!

אתמול ישנתי היטב בלילה אחרי שהבנתי שהאקווריום עדיין לא נהיר לי, למרות שיש בו מים מלוחים ומערכת קירור ואלקטרודות שמודדות כל ערך נחוץ. מוזיאון האקווריום הזה, state of the art רק המים בו עדין לא מספיק קרים בשביל הקיפודים ואין לי מושג איך לשלוט בטמפרטורה שלו או בפרמטרים האחרים. בשבוע הבא הוא יבוא שוב ויסביר לנו. המיתוס של סיזיפוס זה האקווריום הזה והקיפודים. בכל פעם שאני חושבת שעשיתי צעד מתבהר לי כמה הרבה נשאר לי לצעוד וכמה מעט אני מבינה. טוב, זה לא המיתוס של סיזיפוס כי לא חוזרים לאותו מקום כל יום מחדש. אבל בכל זאת יש כאן מסע שצריכה להיות לו אלגוריה מיתית ואיטית וחוזרת על עצמה. אני חושבת שאני כבר כאן, אבל למעשה אני עדין לא.

דווקא מצאנו בית נחמד בישוב נחמד והיום נראה אותו שוב. הבעלים שלו ממש נחמד ונדיב וסימפטי. מאוד שונה מהרבה מאוד אנשים אחרים שראינו בדרך הלום. הם זוג מאוד אוהב, בעל ובעלת הבית, וזה מקסים לראות אנשים מאושרים שהיו מאושרים בבית. עושה לי מוזר בבטן לחשוב על קניה של בית שהתגרשו בו או מתו בו או כאבו בו, כאילו הסבל נשאר בקירות. בבית הזה נשארה הרבה אהבה ושמחה בקירות, זה ברור לי מלדבר איתם. חמש ילדות הם גידלו שם, וברור לי שבהמון אהבה.

ברור. אני חוששת מהתשובה השלילית לגרנט האחרון שהגשתי השנה. מקווה שלא לקבל את המייל שיהפוך את החשש לוודאות. איך שכתבתי את השורה הזאת בדקתי את המייל. עדיין לא הגיע. חושבת כל הזמן על הצעד הבא, מה כדאי לנו לחקור, לאיפה כדאי לנו ללכת, כשנוכל לזוז.

אני גדלה והולכת, אבל במזגן החיים נראים שפויים. סוף ספטמבר הולך ומתקרב. כל השנה הזאת מלאה שינויים. אתמול הילדים חגגו בבית אחרי יום לא פשוט בקייטנה. הם דיברו עם החבר הטוב של שגיא בסקייפ וזה מילא אותם אנרגיה לדבר עם ילד שאוהב אותם בשפה שהם שולטים בה. לפעמים צריך חבר טוב כדי לזכור שאנחנו דווקא בסדר, ושיכולים להבין ולקבל אותנו כמו שאנחנו ואפילו לאהוב ולדבר באותה שפה. הלוואי והסביבה שלהם בבית הספר היתה נעימה כמו הסביבה בבית הספר שאני נמצאת בו. אולי במקום החדש. 

אני יודעת מה אני רוצה לעשות, אבל שום דבר לא לינארי. צעד קדימה, שני צעדים הצידה, סיבוב וכבר לא ברור לי איפה אני נמצאת ולאן אני הולכת. רק שיהיה באהבה ובהצלחה, לאן שלא אגיע, ואני מקווה שיהיו שם קיפודים.