אמאל'א

עם בן זוגך, כתבה לי פועה, בתגובה בפוסט שלה.

והמשפט הזה מהדהד לי בראש מאז.

כתבתי על מערכת היחסים שלי עם בן זוגי כל כך הרבה לאורך השנים, היא עברה כחוט השני בבלוג, אבל זה כבר כמה זמן שהיא עברה לאחורי הקלעים. עדיין עוברת כחוט השני, אבל לא מוצגת במרכז.

סיבה אחת היא צנעת הפרט. סיבה אחרת היא שמה שאמרתי ומה שעשיתי ואיך שנהגתי כלפיו, לא תמיד היו בקורלציה חיובית. לא היתה התאמה בין מילים שנכתבו עליו לבין מילים שנאמרו לו, במיוחד בשעות כאב וכעס. אי אפשר לפרסם משהו שאי אפשר לבנות לו תיאוריה שמחברת את כל החלקים. אני חושבת שלהגיד שהוא נפלא כאן, משקף משהו עלי, ולהגיד לו מילים פוגעות, משקף משהו אחר, ולא תמיד הבנתי איפה הדברים מתחברים ואיפה לא.

קראתי בספר על נישואין מאושרים, שאמון חשוב מאוד בקשר, ויש שלושה טיפוסים מרכזיים - בוטחים, חרדים ונמנעים. ככל שהאמון גדול יותר, כך גם הקירבה. עוד נאמר בספר כי בנישואין טובים יש שורשים וכנפיים - שורשים שהם הבטחון, וכנפיים - האפשרות לצמיחה והתפתחות אישית.

סיפרתי לו על זה אתמול ואמרתי לו שהוא בוטח ואני חרדה ושהוא נתן לי שורשים וכנפיים, ואני רוצה ללמוד לתת לו. זה אולי מסכם את מערכת היחסים שלי עם ממיע. הוא בטח בי ונתן לי שורשים וכנפיים ואיפשר לי ללמוד לבטוח בו. אני יכולה להעיד על עצמי אני חושבת, שבכל תחום אחר אני תלמידה טובה ואפילו מצטיינת, במיוחד הקצב שלי - מאוד מהיר, קליטה וישום מיידים כמעט. כאן עברתי בקושי ולאט, מאוד לאט. 

אני לא יודעת מה בדיוק בילדות המוקדמת שלי או בגנים שלי או בחינוך שקיבלתי שעשו אותי כזאת. אני יודעת שכל החרדות שלי התנקזו עליו. אני יודעת שאם לא היינו אוהבים כל כך, לא היינו ביחד. אני מצטערת על כל כך הרבה דברים ומלאת תודה על דברים אחרים. אני מצטערת גם על האמא שהייתי כשהגדולה שלי נולדה. בשלישית כבר התחלתי להבין איך להיות אמא, וליאור הרוויח הורים זקנים וטובים. :-) 

כתבתי אצל פועה, שכמו שיעקב אז כתב, שכדי לפגוש את הילד שנולד לו, היה צריך להפרד מהילד שהיה לו בראש ומהילד שהרופאים ניבאו לו (תסמונת דאון). כדי לפגוש את ממיע הייתי צריכה להפרד מהאהבה שדמיינתי, שהיתה חד ממדית ולא מתקרבת לעולם המורכב והרב ממדי שנוצר לי איתו.

לא היה לי את מה שיש לי בלי החזון והאומץ שלו והאמונה שלו בי. אני מעשית ונחושה כמו בולדוזר וזה מקשה עלי לכוון למקומות שאי אפשר להגיע אליהם. ליבי פלופ אמרה לי שיש בי סולם, ואני רק צריכה למצוא אותו. אני חושבת שממיע בנה לי סולמות בראש ובלב, וגרם לי לנסות להגיע למקומות שלא הייתי מעזה לנסות בעצמי. ממיע הסולם ואני הבולדוזר. :-) 

אני חושבת שהיום אני מוכנה לבנות סולמות בעצמי, בזכותנו.

אני לא יודעת אם זה עונה על השאלה של פועה, שלא ממש שאלה, רק ציינה עובדה. אבל בשבילי זה סיכום ביניים של דרך ארוכה שעוד נמשכת ונבנית. 

 ועוד הזדמנות להגיד לכם תודה, על מה שלמדתי מכם, על אהבה ועל דברים אחרים.

אתם נהדרים. הארתם לי וחיזקתם אותי. בעיקר האמונה שלכם ביכולת שלי למצוא דרך להיות שם בשבילה וזה שלפעמים דווקא קשיים מביאים מתנות גדולות.

תודה!

פיצלנו את המאמר למאמר על העיקר, ומאמר על הנלווה. חידדנו את הנקודות החשובות והתרומה של המאמר לתחום והשפעה שלו מחוץ לתחום, ושלחנו בשעה טובה ביום רביעי לעיתון יותר מתאים. מאז אני כל הזמן נכנסת לאתר של העיתון לראות מה שלום היצירה שלנו. היא עדיין בשלב הבדיקה האדמינסטרטיבית. עוד לא מונה עורך. אני מקווה שימנו את העורך שטיפל במאמר הקודם שלנו. מדען מצויין שמכיר היטב את קיפודי הים, גנטיקה ואבולוציה. גנטיקה ואבולוציה הוא מבין יותר ממני, ומכאן יכולה לבוא הסתכלות אחרת ומשלימה שתעזור לי לשפר את המאמר ולהעמיק אותו. יכולה לבוא גם ביקורת שלא חשבתי עליה ולשלוח אותי להזיע ולעבוד קשה על שיפורים. אבל אני מעדיפה את זה מאשר מישהו שמבין פחות ממני. רק שלא ידחה על הסף. רק שישלח לשיפוט.

חזרה לתודה ולדברים שבלב. לאחותי ולאמא שלי לא סיפרתי, אבל לחברות מהמעבדה כן, ואפילו לסטודנטית המקסימה שלי שמצאה אותי מרוסקת מול המחשב. גם לכם סיפרתי והמעט שאמרתי גרם לכם להאיר לי כיוונים אחרים מאלו שחשבתי עליהם, ואת ההזדמנות לצמיחה ששינוי בתוכנית מביא. מה זה אומר והאם זה מעיד יותר עלי והאופי שלי או על תכונה אנושית כללית, להתחבר למי שקרוב וזמין? לא אני המצאתי את המשפט "טוב חבר קרוב מאח רחוק".

אני לא יודעת אם המשפט מתייחס לקירבה פיסית או קירבה ריגשית, אבל הקירבה הפיסית, להיות ביחד ולחלוק חוויות ולהיות שותפות לעשיה מביאה לקירבה ריגשית. החברויות שלי בעבודה הולכות ומעמיקות עם הזמן. מעולם לא היו לי שותפויות כל כך קרובות ומפרות מבחינה מקצועית והחברות ביננו היא גם ברמה האישית. יש משהו משותף כל כך עמוק לכל מי שנשואה הרבה שנים ואמא. יש לנו אופי שונה, גישות שונות, אבל אנחנו מבינות אחת את השניה לגמרי. אני יכולה לספר להם על הבת שלי וזה יהדהד להן על הבנות שלהם, או לספר להם על מה ממיע עשה שהרגיז אותי ולשמוע מה הבעל שלהן עשה אתמול. וכולנו יוצאות יותר מפוייסות ומחוייכות מהשיחות האלו ומתפנות להתרכז בעבודה. קבוצה תמיכה יש לי שם, ונשבר לי הלב שאחת מאיתנו עוזבת. כבר כתבתי על זה כאן, וכל מה שקרה מאז הוא שעוד יותר כיף לי לעבוד איתה ועוד לא יותר לא מובן לי איך אמשיך בלעדיה. נו טוב. נתמודד כשזה יקרה. גם אחד החוקרים הבכירים האחרים במעבדה יעזוב אחרי ספטמבר. אני מנסה להתמקד בכמה בת מזל הייתי שאנשים כאלו עבדו איתי במשך השנים הראשונות בהן בנינו את המעבדה, ואפשרו לי להגיע ולגעת בתחומים חדשים ומרתקים, ולא בעובדה המצערת שהם עוזבים.

גריינג'ר הפנתה אותי לד"ר יעקב רז ולספר שלו "כך שמעתי". באחד מדפי האינטרנט שמתארים את הספר והאיש המדהים הזה, שאני לא מצליחה למצוא עכשיו, הוא כותב משהו מאוד דומה למה שכתבתי כאן לפני כמה פוסטים - על זה שמה שיקר לך יגרום לך כאב, על זה שכל פגישה מביאה לפרידה ושהדרך היחידה להשתחרר מהכאב היא להרגיש אותו ולא להתנגד לו. 

וזה מחזיר אותי חזרה לקירבה ריגשית. למרות שלמקום הזה אין חלל פיסי, יש לו קיום נפשי וריגשי מאוד גדול בשבילי. אני מרגישה שאני פוגשת אתכם כאן, בלי מסכות, ומדברת על מה שבלב. למרות שאני חייבת לטשטש את הפרטים, אני יכולה להגיד את הלב של הדברים, את המהות, ושם אנחנו נפגשים ושם אתם מושיטים לי יד ועוזרים לי להתגבר על הכתמים העיוורים שלי. אתם אנשים אמיתיים וגם אני, ומה שנוצר כאן משפיע על החיים שלי עמוקות. מה שאני קוראת אצלכם, מה שפועה כתבה השבוע על מגע וכמה הוא נחוץ לWELL BEING שלנו, מה שNLEE כתבה על הבריאות של החבר שלה, כל פוסט של כמו מניפה ואמפי והתגובות המדהימות של כל אחד מכם - מאיר לי, מלמד אותי, מרחיב את הראיה הנפשית והריגשית שלי. אז זה אומנם עולם, כביכול, וירטואלי, אבל הוא נוצר בין אנשים אמיתיים ויש לו השפעה מוחשית על המציאות שלי ואני כל כך שמחה שהמשכתי להיות כאן למרות התקופות הפחות טובות. כי זאת זכות גדולה להיות חלק מהקהילה שאנחנו יוצרים כאן.

ושוב, תודה ושבת שלום.

התגובות שלי אצל כמו ואמפי מסגירות שעוברת עלי תקופה לא קלה. אני לא כל כך יכולה לספר על זה כאן, וחסר לי החיבוק שלכם מאוד.

הלב של הצער הוא באחד הילדים המדהימים שלי, שאני לומדת שיש בו שוני שכנראה יגרום למסלול חיים קצת אחר מזה שתמיד דימיינתי לילדי, וכמו שאני רואה את זה היום מהחוויה שלי, מאוד יקשה עליו.

פסיכולוג אחד אמר לי על ילד אחר שנתקל בקושי אחר שלא חוויתי בעצמי, שהתגובה ההורית במצבים שכאלו היא קודם כל אבל על מה שלא יהיה.

אז אני עכשיו באבל. ובכעס. ובפחד.

אלו לא מקומות כל כך טובים. 

אני יודעת שאצטרך לקום מהאבל, להתמודד עם הכעס והפחד ולמצוא מקום להאמין מחדש ביכולת שלהם להיות מאושרים ולהצליח בדרך השונה שהם עומדים ללכת בה. כדי לעזור להם למצוא את הקול שלהם. (זה ביחיד, אל ברבים).

אבל כל מה שאני רואה זה רק קושי שאני מעולם לא התמודדתי איתו והאישיות שלי היתה קורסת בפניו.

ואני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה.