אמאל'א

שקד יושבת ומספרת לי על הבית המורכב בו היא חיה. לאמא שלה יש חברה ואבא שלה יוצא לדייט. כשהיא שואלת אם הוא יוצא לדייט אמא שלה אומרת לה שזה לא עניינה, ושקד אומרת לי - "סוף סוף אבא מתלבש יפה, מריח נעים, ונראה מחוייך, אז למה הוא צריך להיות בזה לבד? למה אי אפשר לשמוח איתו? אני יודעת שזה עקום, כולנו עקומים" וזוהר שמקשיבה לנו אומרת - "כולנו עקומים, אז עדיף להיות עקומים ביחד", ולבי יוצא אליה. כל כך נכון, לא רק לבית של שקד, לכולנו. כולנו עקומים, במידה זו או אחרת, הנחמה שיש במשפחה היא שאנחנו יכולים להיות עקומים ביחד, וזה בסדר. 

זוהר לימדה אותי שאפשר להגיד דברים ולא לכעוס אותם, או לצעוק אותם. שמותר לי לבקש מאחרים זמן לעצמי, או כל דבר אחר, וזה בסדר, כל עוד אני לא צועקת את זה.

ירדן לימדה אותי שגם חרקים הם בני אדם. היא רואה אותם אחרת, את המורכבות, את השונות ואת היופי. בבית שלנו לא הורגים חרקים. מרחיקים אותם בעדינות. את אלו שאני מסתדרת איתם אני מרחיקה בעצמי (נמלים וצרעות) על עכבישים, חיפושיות ושאר הולכים על 6, אני קוראת לה, שתוציא מהבית.

שגיא לימד את ירדן (ואותי) שאם היא רוצה שהתמונות שלה יהיו במוזיאונים היא צריכה ליצור את שפת האומנות שלה.

)If you want your pictures to be in museums you have to create your own languge of art(

אני תרגמתי למדע, שאם אני רוצה להיות מדענית אני צריכה ליצור את שפת המדע שלי.

ירדן הראתה לי שכשהיא יוצרת את שפת האומנות שלה ובוראת יצירה יוצאת דופן, כל אחד רואה. שכשמשהו טוב באמת, הוא מצליח.

זוהר לימדה אותי שקושי או מגבלה, לא מגדירים אותנו, ההתמודדות איתם כן. אני כל כך גאה בה.

שלושתם לימדו אותי שאין דרך אחת נכונה. שאי אפשר ללכת על בטוח, כי שום דבר לא בטוח, החיים כל הזמן מפתיעים לטובה ולרעה. כח גדול הוא היכולת להרחיב את העולם שלנו כשאנחנו נדרשים להכיל את השונה בעצמנו ובאהובים עלינו. ממיע והילדים לימדו אותי שאהבה היא הבסיס לכל, זאת שמאפשרת לנו להרחיב את עצמנו מבלי לאבד את האדמה מתחת לרגליים. הם לימדו אותי שכדי שיהיה לי סיכוי לאושר אני צריכה לתת מקום ומרחב לאנשים שאני אוהבת להיות עצמם. למדתי שבאופן די מדהים, המקום והמרחב שאני נותנת לאחרים מרחיב גם את העולם שלי.

אני מרגישה שיש בי שני איים נפרדים, (בהשאלה מהכל בראש, רעיון של זוהר). אי של כיף וחופש אמיתי, רוחב לב ושמחת חיים גדולה, ואי אחר של רצינות, מחוייבות, תחרותיות ומאמץ גדול להגיע למטרה. כשהייתי צעירה האי של הכיף היה מאוד דומיננטי. בגיל 17 הייתי עולה על אוטובוס ונוסעת לתל אביב לבד, מצלמת את הגלים בחוף הים, וחוזרת הביתה בלי לספר להורים שלי. הייתי מאחרת כמעט כל יום לבית הספר, מפטפטת בשיעורים ולא היה מה לדבר על שיעורי בית. בתעודה של כיתה יא בשליש הראשון היה לי ארבע במתמטיקה ושבע בכימיה ופיסיקה, חמש יחידות כולם. באחד השיעורים בפיסיקה המורה שאלה שאלה ורק אני הצלחתי לענות עליה. היא ניגשה אלי בסוף השיעור חייכה אלי ואמרה - "את בטח ממש מתאמצת להוציא את השבע שלך." היא היתה מהמורות היחידות שהערכתי בתיכון. היא היתה אינטיליגנטית וראתה אותי דרך כל הבלאגן שעשיתי. בשליש האחרון של י"ב למדתי כמו שלא למדתי כל התיכון, והוצאתי 9, 10 ו10, במקצועות האלו. כשהיה צריך, ידעתי להתאמץ, מאז ומעולם. כשהיה אפשר, ידעתי להנות. בקלטק היה צריך להתאמץ, אז התאמצתי, מאוד. כשחזרנו לארץ היה צריך להתאמץ, אז התאמצתי מאוד. יוצא שכבר 10 שנים האי הדומיננטי הוא אי העבודה, האחריות והרצינות. רק בזמן האחרון אני מתחילה להזכר באי הכיף. הילדים עזרו לי. אני נזכרת להנות מהרגע הזה. לעשות שטויות עם הילדים, לצחוק, לזרוק בלונים מלאים במים אחד על השני, לקחת זמן לנשום. לקחת זמן לשבת עם שקד ולעודד אותה להאמין בעצמה, למרות כל הקשיים שהיא מתמודדת איתם.

איכשהו הכיף הזה מגיע גם למעבדה. סטודנטית מקסימה שלי הפתיעה את כולנו בסדרת ניסויים מבוקרים ומסודרים בהם היא גילתה את הבעיה במערכת מרכזית במעבדה. היא התגברה על הבעיה וגילתה תגלית שעומדת להקפיץ מאמר שאנחנו עובדים עליו כבר שנתיים בכמה דרגות. ניסויים אחרים שלא עבדו התחילו לעבוד, אני עובדת על מאמר שלישי והפוסט דוק עובד על הרביעי אליו יכנס הדאטה של הסטודנטית. אני נהנית מאוד לכתוב את המאמר הזה. קראתי שישה מאמרים לפני שכתבתי את המילה הראשונה במאמר. את כל המאמרים, מההתחלה עד הסוף. הרגשתי שאני לומדת ומרחיבה את אופקי. הרגשתי התלהבות גדולה, ולא פחד, לקראת הכתיבה, כי הבנתי שאני מקשרת בין שני נושאים שמשוועים לקישור, שלא נעשה לפני כן. היתה בי הסבלנות לקרוא את המאמרים ולהנות מהקריאה, לא מתוך לחץ או פחד או חוסר זמן. הכיף חזר לי לעבודה. האיים מתחילים להשתלב ולהפרות זה את זה. נכון, אין דרך אחת, אבל אני חושבת שזאת דרך מצויינת ליצור את השפה המדעית שלי. בהנאה ומאמץ משולבים להם יחדיו.

שבת שלום!

(אני שקועה עמוק בתוך כתיבה מקצועית ומאוד רוצה לכתוב פוסט אבל אין לי זמן לפוסט של ממש, אז זאת תהיה יותר תגובה לפוסטים של חגית, כמו מניפה ואמפי על רגעים שגרמו לנו לסמוך על עצמנו.).

מאוד מזדהה עם אמפי שאומרת שעד היום למרות כל ההצלחות, לא יכולה לזהות רגע בו למדה שהיא יכולה לסמוך על עצמה. מבינה גם את הקושי לרשום רשימת הצלחות, ותחושת האי נעימות המתלווה. אני רוצה להסביר איך זה מרגיש מבפנים, אצלי.

כתבתי פיסקה ארוכה שניסתה להסביר, אבל לא העבירה את מה שאני חושבת ומרגישה. אז אנסה להדגים במקום. אני אמא, בת זוג ומדענית. אלו שלושה תחומים מאוד מורכבים ואף אחד מהם לא דומה לתחרות ריצה כי אין בהם חוקים ברורים - כמו החוק שמי שרץ הכי מהר מנצח. הם קצת דומים בכך שסיבולת, גמישות, ויכולת שלא לוותר למרות הקשיים, יכולים לעזור. אני חושבת שבשלושת המהויות האלו שלי, הקושי הגדול ביותר הוא להתמודד מול הגבולות והפחדים שלי, והשמחה הגדולה היא כשהיתרונות שלי מאפשרים לי לעשות דברים יותר נכון.  במילים אחרות - אושר גדול הוא כשאני יכולה לבטא את עצמי, את מה שמיוחד לי ולראות שזה עושה טוב. והאושר הזה בא עם חשש - כי אני יודעת שמאותו מקום של יחוד באים גם כוחות אחרים, שיכולים לפגוע, להרוס ולהגביל. אני מרגישה שהרבה מהחיים שלי אני מנסה לתעל את העוצמות והאנרגיות שיש בי לעשיה מפרה ותומכת, לכוון את האש, שלא תשרוף אלא תחמם. אני חייבת להיות זהירה ולהכריח את עצמי לבדוק את עצמי, כי אני תמיד מרגישה שאני צודקת, גם כשאני טועה. אני מלמדת את עצמי להקשיב, כי הנטיה שלי היא להיות חסרת סבלנות לדברים שלא נראים לי, גם כשהם נכונים. אני גאה בעצמי כשאני הולכת על מה שאני מאמינה בו תוך כדי הקשבה לקולות המתנגדים, ולא תוך כדי אטימת אוזניים. אני גאה בעצמי כשאני מקשיבה לילדים שלי ולממיע ומצליחה להכיל את הבהלה מפני שינוי אפשרי בדרך שראיתי לנו ולהיות מסוגלת להחזיק להם את היד, למרות שאני מפחדת. אני גאה בעצמי כשאני מצליחה להאמין בהם כשהם מפסיקים להאמין בעצמם, למרות שזה אולי הכי קל לי. לא טבעי לי, לא קל לי, לשמוע דברים אחרים ממה שאני מצפה ורוצה לשמוע. יש את מבחן התוצאה ויש את מבחן הדרך, ואני מנסה ללמוד לעמוד גם במבחן הדרך. אני רוצה לסמוך על עצמי שאהיה בת זוג, אמא ובת טובה גם כשלא יהיה קל לי להיות כזאת. אני חושבת שאני בדרך הנכונה, והתחלתי ממקום אחר לגמרי. במדע אני רוצה לדייק אבל להשתמש ביכולת שלי לחבר דברים לכאורה לא קשורים לראיה חדשה של מנגנון מורכב. אני לא יכולה להנות מללכת בדרך שהלכו בה. את זה אני כבר מבינה. אני רוצה להיות סבלנית לעצמי כשאלך בדרך לא סלולה ולשמוח בכל גילוי שאמצא, כי הוא הגילוי שלי, שנובע מהדרך שלי. אפילו אם העולם לא עוצר מלכת כדי להדהם, אני רוצה לעצור ולהנות מההישג. גם אם יום אחד העולם יעצור כדי להדהם, אני רוצה לחייך ולהמשיך ללכת.

אני רוצה ליצור חממה אמיתית לאלו שהולכים איתי - שירגישו כך בדיוק, שהם יכולים ללכת בדרך לא סלולה ולגלות, בדרך שלהם, בקצב שלהם, את הגילויים שלהם. אני רוצה שוליים רחבים לכולנו. ביצירה של השוליים האלו, אני חושבת שאני הכי גאה. השוליים האלו שנוצרים תוך כדי הליכה, עם הרבה מאוד התכוונות פנימית, עוזרים לי לסמוך על עצמי.

מאמר ראשון יצא + הירהורים על מדע ורשתות חברתיות

המאמר הראשון מהמעבדה שלי התפרסם. שמחה גדולה. משהו קרה במדע מאז הפעם האחרונה שפירסמתי מאמר. מאמרים עכשיו הם סוג של פוסטים, והמטריקות שלהם מתפרסמות צמוד למאמר. כמה כניסות, כמה הורדות של PDF, כמה קישורים לפייסבוק וכמה איזכורים בטוויטר (!). יש תוכנה שאפשר להוריד בשם ALLOMETRIC שמדרג מאמר לפי פופולריות וזו נמדדת בכמה טוויטרים וכמה התייחסות חברתית המאמר קיבל. פעם המדד היה ציטוטים במאמרים אחרים, עכשיו המדד הוא כמה דיברו על זה בפייסבוק וכמה לייקס הוא קיבל. מאחר והפעם האחרונה שפירסמתי היתה ב2013 וזה היה בעיתון פחות נחשב מהנוכחי, אני מנחשת שהשינוי הזה קרה לפני יותר משנתיים. החוקים השתנו. מצד אחד זה חמוד, מצד שני זה קצת מדאיג. כדי שאנשים יכנסו למאמר השם צריך להיות קליט: קצר, ברור ומבטיח. כדי שאנשים יורידו PDF האבסטרקט צריך להיות פשוט, עם מסר ברור וחד משמעי. בקיצור, כדי שמישהו יקרא את המאמר הוא צריך להיות חתיך. לא תמיד מאמרים הם פשוטים ועם מסר חד משמעי, אבל אפשר להפוך אותם לכאלו, במחיר של החלקת פינות וטישטוש סתירות פנימיות.  דרך אחרת להפוך מאמרים לחתיכים הוא לבחור שאלה מרכזית וחשובה, למצוא דרך טובה לענות עליה, לקשר את התשובה לדיון שהיה בעבר ולכתוב נקי, ממוקד וברור, כולל הבהרת המגבלות של המחקר. שני הדברים קורים במדע, ואני חושבת ומקווה שמי שמוביל את המדע בוחר בדרך השניה, לפחות רוב הזמן, לפחות חלק גדול מהמובילים. כשמישהו מטשטש פינות, עד מזייף, ומצליח בגדול, הנפילה בדרך כלל נוראית ומביאה במקרה הטוב, לסוף הדרך של הכותב במדע, במקרה הפחות טוב, לסוף חייו של הכותב בידי עצמו. לא נעים. צד אחר של הרשתות החברתיות במדע הוא שעכשיו השיפוט לא נגמר בקבלת המאמר, עכשיו השיפוט ממשיך גם אחרי ברשתות. אנשים בודקים אנליזות שנעשו במאמרים ומפרסמים בבלוג שלהם את התוצאות הסותרות או את הביקורת. זה דווקא תורם לזהירות שבה אנשים מפרסמים תוצאות, תורם לפחד להגיד משהו לא נכון. בקיצרו - המדע היום הוא עולם מורכב עם חוקים שמשתנים כל הזמן. 

המאמר שלי זכה עד כה ל682 כניסות ול65 שיתופים, שזה לא רע אבל לא יוצא דופן לעיתון שבו פירסמתי. היה לנו מזל עם העורכים שהתעניינו בנושא וידעו לשלוח לשופטים שמאוד עזרו לנו לשפר את המאמר, ואנחנו מצידנו עבדנו קשה כדי להביא את המאמר למצב הנוכחי. המאמר השני שלנו מחכה לחוות דעת השופטים בעיתון אחר. אני משתמשת בתוצאות של שני המאמרים כדי לכתוב גרנט. פחות אוהבת לכתוב גרנטים מלכתוב מאמרים. לחבר דאטה לסיפור, לתשובה, לאמירה חדשה הרבה יותר מרגש אותי ועושה לי טוב מאשר להציע דרך מחקרית חדשה. אני יודעת שבדרך מחקרית חדשה ברור רק הצעד הראשון, כל השאר ישתנה תוך כדי תנועה, אז מה הטעם להבטיח ולכתוב בפירוט מהלך מחקר שיכול מאוד שיוביל לכיוון אחר ודי בטוח ישתנה? אני יודעת מה הטעם, אבל עדיין לא נהנית מהכתיבה הזאת כל כך. הטעם הוא שכדי שיתנו לי כסף הם צריכים להיות בטוחים מעבר לספק סביר שאני אצליח ליצר עם הכסף הזה מדע בר פירסום שיקדם את התחום. לכן אני צריכה להתוות דרך ברורה שלפחות הצעדים הראשונים שלה בטוחים.

טיפול 10000

אתמול בדרך לקניות עצרתי במספרה בכפר שלידינו וחידשתי את כפות הרגליים שלי. שעתיים היא עבדה כדי להסיר את כל מה שמת ושייך לעבר. תוך כדי היא סיפרה לי בגאווה על הילדים שלה שלמדו ועשו דברים שהיא לא הצליחה לעשות ואני סיפרתי לה על הילדים שלי ועלי. חשבתי שזה מעלה את הסיכוי שלנו לחיות טוב ביחד כשאמהות גאות בילדים שלהם שהגשימו את החלומות שלהן. אני שמחה באפשרות שלי לתרום לזה במעבדה שהיא חממה לכל מי שרוצה ללמוד על בקרה גנטית, בלי הבדל דת, גזע או מין. כפות הרגליים שלי נראות כמו חדשות ואני כל הזמן מסתכלת עליהן בחיבה. :-)

מאז הפוסט הקודם

דיברתי כמה פעמים עם אמא שלי ואפילו עם אחותי. הבחנתי בזה שגם אני מרוכזת בעצמי וגם אני חוטאת בלראות אותן דרך הפילטרים של אמא ואחות, ומה שאני מצפה מהן להיות בשבילי. NLEE כתבה לי בתגובה לפני כמה פוסטים שאנחנו לא באמת יכולים לראות את האהובים עלינו כמו שהם בגלל הפילטרים של הרגש והציפיות, והיא צדקה. אני חושבת שזה לא מקרי שאנחנו נוטים לראות את הבעיות ולכעוס ולהיות מתוסכלים - זה מנגנון להניע את עצמנו להתרחק ממה שלא עושה לנו טוב, לנסות לשנות מה שעושה לנו רע. מנגנון להזהיר את עצמנו מכאב. אבל צריך לפעמים להזכר לחמול, לקבל ולסלוח למי שקרוב אלינו כי אהבה היא ההיפך ממושלמות. אהבה היא מה שמדביק אותנו אחד לשני למרות הקוצים, הפגמים והטעויות. 

גברת ורבורג

קראתי את הספר במהירות שיא לא טרוייאלית בכמות המשימות האחרות שעומדות בפני ביום יום. עירית לינור כותבת טוב, אבל למה ככה? אין שום תיקווה בספר, לחיים טובים או לאהבה שלא הורסת. אין שום רגע של חמלה, לא לאחר ולא לעצמה, הכל מלא בבוז ותיעוב עצמי. אנשים מטבעם לבגוד, לבצע מניפולציות זה בזה ובמיוחד במי שהם אוהבים, הם אגואסטים ואין בהם שום דבר שמעבר לבנאלי. שיא הביטוי העצמי של הגיבורה בספר הוא כשהיא משקרת לחברה שלה באלגנטיות אחרי שזו באה לספר לה שהחבר של הגיבורה בגד בה איתה, וכשהגיבורה מעזה להגיד לבעלה שלא יסע להודו בראש השנה אלא יצטרף אליה לארוחה המשפחתית. שיא האינטימיות הוא שבעלה מודה בפניה שהוא מרגיש זקן. מערכות יחסים מבוססות על שקרים ובגידות שמשאירות את הגיבורים לבד. אלוהים לא מרחם אפילו על ילדי הגן. אני לא מבינה מה היא ניסתה להגיד בספר הזה, זה מה שהיא באמת חושבת על מערכות יחסים, על אנשים בכלל, על נשים בפרט? זה מה שהיא חושבת שיקרה לגיבורות של ג'ין אוסטין אחרי החתונה? מאוד מבאס. FEEL BAD BOOK שכתוב נפלא.

יום שבת בבוקר, ממיע בבית הכנסת ואני כותבת כבר שעה. חמישה ילדים (הלווינו ילד מהאחות של ממיע) צריכים ארוחת בוקר. חשבתי על הפוסט הזה כל השבוע ואני חושבת שזכרתי את רב הנקודות שחשבתי עליהן. שיהיה שבוע טוב!