ביום שני אטוס לכנס הקיפודים השנתי ואני בעיצומן של ההכנות. בזכות הקומיקס האלמותי של ירדן אני מקפידה לבקש מממיע לעבור על ההרצאה שלי ולהציע תיקונים. אפילו כשהוא כועס עלי הוא עושה את ועוזר לי מאוד. הוא כועס עלי כי אתמול התפרצתי עליו על משהו זעום שלא היה צריך להגיד. התפרצתי עליו כי הייתי מאוד לחוצה מההרצאה ומהנסיעה הקרובה. אני די בטוחה שאפשר לחבר את הנקודות על המעגל הזה בכיווניות אחרת, יותר חיובית, אבל במצבי לחץ שכשאלו אני נוטה ליפול לברירת המחדל העצבנית.
בשבוע שעבר רבתי עם פוסט-דוק במעבדה וזה מאוד העציב אותי. חכיתי כמה ימים וכתבתי לו מכתב שמשחרר אותו ממחויבות אלי, אלא אם כן, הוא רוצה להמשיך לעבוד על המאמר. לשמחתי הוא אמר שהוא מעוניין והאבק ירד, והצלחנו לדבר שוב כקוליגות שעוזרים אחד לשני ולא נלחמים זה בזה. הוא עשה עבודה מאוד יפה שצריכה עכשיו את הפוש האחרון להמריא ולזרוח, ואני לא רוצה לעשות את זה במקומו, זה שלו, זה מגיע לו.
בארוחה אצל המשפחה של הרב המקומי הוא דיבר איתנו על גבהות הלב שמגיעה עם השררה והכח. לדוגמא הוא נתן שתי נשים בישוב שקיבלו על עצמן לנהל בית ספר בשנה האחרונה ועכשיו שתיהן מתגרשות. זה הידהד אצלי. התפקיד והכח המסויים שיש בו משפיע עלי, זה ברור לי. גם הלחץ הגדול בו אני נמצאת משפיע עלי. בלי משים, ההתייחסות שלי לעצמי ולאחרים משתנה משהו. ממיע קורא ספר על משה ועל ההגעה לארץ ועל הסכנה שיש בהצלחה. איך משה ניסה להנחות את בני ישראל להצליח בלי להכשל מוסרית. לזכור את הגודל האמיתי שלי תמיד, שהוא לא משתנה לא משנה בנקודת היחוס. לזכור את התרומה הגדולה של אנשים למחקר שלי וכמה התוצאות הן בעצם שלם העולה על חלקיו, ואני רק חלק קטן, לפעמים הדבק, לפעמים הדחיפה, לפעמים ההתחלה, לפעמים קו הסיום. אבל בכל מקרה, רק חלק.
החיבור לאלוהים עוזר במקומות האלו. במקומות של פחד גדול, של אובדן וגם של הצלחה. לזכור שאנחנו לא לבד, שאנחנו לא אלוהים, שאנחנו תמיד חלק ממשהו גדול מאיתנו, צינור, ולא המים עצמם. ומהם המים? המים הם האמת, האנרגיה, חיבור האינטיליגציה והאינטואיציות של הרבה אנשים. הרב גם דיבר על שמחת בית השואבה, ועל היום בו שמו מים על המזבח ולא יין. הוא אמר שיין משמח לב איש, אבל ביום של שמחה אמיתית, אפשר להיות שמח גם ממים, שמחה פנימית שלא תלויה בדבר. אני חושבת שהשמחה היא השמחה של הביחד, של אנשים שמחים וחוגגים יחדיו. זה גם מה שמרגש בבית הכנסת, התפילה הקולקטיבית והכוונה.
אלוהים מבחינתי הוא לא האל אליו מתפללים בבית הכנסת, לא אל שמתחנפים אליו ומבקשים ממנו בקשות ונקמה. אלוהים נמצא ברגעים בהם אני מרימה את הראש ומבחינה בעולם שסובב אותי וכמה מורכב, יחודי ומיוחד. הוא מה שמזכיר לי את הגודל הנכון שלי, לא משאיר אותי לבד, ומחבר את העולם שבפנים לזה שבחוץ.
זה היה אמור להיות קטע קצרצר ושיטחי על הלחץ לפני הנסיעה לכנס. התרחב לי.
מועדים לשמחה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
