כתבתי את זה לפניי חודש בערך,אשמח אם תגיבו ותבקרו.
היא בכתה ובכתה, לאחר שנשבעה לא לבכות,היא בכתה,והכול יצא,למה זה קרה ככה? איך זה נגמר? למה זה התחיל בכלל ולא חסך ממנה את כאב הלב הזה?
זה קשה,קשה מידיי,היא החליטה בהמלצת חברותיה, לצאת לנשום אוויר ולנסות לשכוח גם אם מעט..
היא יצאה,נשמה אוויר אך לא שכחה דבר. לפתע היא מצאה חבילה של מכתבים לבנים מעט מלוכלכים אשר נראו דיי ישנים, ממוספרים מ1-10, הסקרנות תקפה אותה ולמרות שהיא לא רצתה היא הייתה חייבת,אולי זה ישכיח ממנה מעט,ייתן קצת נחת,עניין אחר,שונה..היא חשבה והחלה לקרוא.
דניאל היקרה...
קר כאן,קר מידיי,מעולם לא חשבתי שלהיות בלעדייך יקפיא אותי בצורה כזאת.
החום היחיד שאני מרגיש בא מהמכתבים שלך, אלה שאני מצפה להם כל שבוע ביום רביעי מהאיש עם הצעיף הכחול,מוזר לי לא לדעת את שמו הריי אני מצפה לבואו. כאשר הוא אומר "סטיבנס, מכתב" בקולו התקיף,ליבי מחסיר פעימה,
את יודעת יפה שלי,פעם קראתי שחייו של בן אדם לא נספרים לפי כמה פעימות ליבו פעם אלא לפי כמה פעימות הוא החסיר.
בכל פעם שאני רואה אותך, חושב עלייך או מקבל מכתב ממך,ליבי מחסיר פעימה אולי שתיים.
את הכנסת אור לחיים שלי,חום, שמחה. מעולם לא חשבתי שאני אהיה מאושר כל כך,כנראה טעיתי...
קר כאן, אבל עכשיו אני מרגיש חום, החום שלך.
ג'ון
עינייה של קייטי התמלאו בדמעות, "האם אי פעם מישהו יאהב אותי כמו שג'ון אוהב את דניאל?" היא תהתה בליבה.
"ואם הוא היה שולח לי מכתב שכזה כיצד הייתי מגיבה או מרגישה?,אני חייבת למצוא את דניאל או את ג'ון אני חייבת לדעת אם זה אמיתי, אם זה יכול לקרות אם אהבה זה לא בדיה עתיקה, אם אהבה זה לא סיפור משונה שקורה רק באגדות...איבדתי את אמונתי באהבה כי היא לא נכונה."
היא החלה לחפש בספר הטלפונים את כל משפחות הסטיבנס שגרות בעיירה, העיירה המשעממת ,המשונה היא חלמה לברוח ממנה כאשר תגיע לגיל 18,רק עוד שנתיים ואז היא תלך ולא תסתכל לאחור.
כבר 7 משפחות קיבלו צלצול ממנה אבל באף אחת מהן אין ג'ון ,הם לא מכירים אף ג'ון סטיבנס, מעולם לא שמעו עליו או על דניאל.
"שלום , קוראים לי קייטי, אממ..אני מחפשת את ג'ון, יש לי משהו ששייך לו , הוא כאן?
"אני ג'ון" אמר קול צרוד, כל כך צרוד, שנשמע כאילו לא דיבר שבועות אולי חודשים.
"היי,אני מצאתי מכתבים מאת ג'ון סטיבנס...לדניאל הם שייכים לך?"
"אל תתקשרי לכאן יותר ילדה! אין כאן שום ג'ון!"
שנייה לפניי שהוא עמד לטרוק את הטלפון אמרה קייטי:
"רגע,חכה,בבקשה,אני צריכה לדבר איתך עלייך ועל דניאל ועל האהבה שלכם..."
"ילדה..." אמר ג'ון הפעם בקול עדין,ורך "נשבעתי שלא לדבר על דניאל...זה קשה מידיי"
"היה קשה לך שם,ודניאל הביאה לך חום כל יום רביעי עם המכתבים שלה...בבקשה,תספר לי."
"בסדר,אני אספר לך אבל לא היום,מחר,תבואי לביתי בשעה 4 ובבקשה אל תאחרי..."
"אני חייבת לקרוא עוד מכתב..רק עוד אחד" חשבה קייטי "אני יודעת שזה חטטנות אבל אני חייבת"
דניאל היקרה...
הימים עוברים לאט בלעדייך, אני מדמיין את העיניים שלך באביב,העונה האהובה עלייך, ומקבל כוח.
הייתי רוצה לראות שוב את העיניים האלו,רק עוד פעם אחת.
המפקד אומר שהסיכוי לשוב הביתה קלוש,אבל אני אשוב,אני אשוב בשבילך כי רק אותך אני אוהב.
את זוכרת את האביב הקודם?, היינו בפארק והחל לרדת גשם,כולם הלכו אבל אנחנו נשארנו,כי את אוהבת גשם,גשם חם כמו שהיה באותו היום.
כאן הגשם קפוא,אבל אני משתדל להיזכר באותו היום, בגשם של אותו היום,ואז הכול טוב יותר.
אני מקווה שאת בסדר, אני מתגעגע אלייך,אל המבט בעיניים שלך כשאת מסתכלת עליי ואומרת שאת אוהבת אותי.
ג'ון
קייטי לא ידעה מה להרגיש, לחשוב ,לעשות. מילות האהבה האלו נחרטו בזיכרונה לנצח...מעולם היא לא חשבה שמכתבים יהיו חלק כה גדול מחייה.חייה המשעממים ,הריקים,חסרי כל תוכן,אלו שהיא רצתה להשליך לפח בכל רגע נתון,נראו לה כרגע כמתנה, מתנה כל כך יפה ומיוחדת.היא החליטה לישון, אבל הפעם, בשונה מכל הלילות האחרים בשנה הזאת, היא תלך לישון עם חיוך ולא עם דמעות אשר חונקות את גרונה אך לא יוצאות.
בוקר. קייטי ישנה טוב,הלילה הראשון זה הרבה זמן שלא היו לה סיוטים.היא רצתה לקרוא עוד מכתב,אבל ידעה שזה אסור,זה לא בסדר,לא נכון,חדירה לפרטיות.אבל בכל זאת היא פתחה את המכתב השלישי והחלה לקרוא.
דניאל היקרה...
אתמול בלילה 
,כשהלכתי לישון,הדבר האחרון שחשבתי עליו זה עלייך, על העיניים שלך,על הידיים שלך,על הקול שלך,על השפתיים שלך.
והיום כשהתעוררתי חשבתי,שוב,עלייך ורק עלייך,ועל כמה שאני אוהב אותך,על כמה שאני מאוהב בך,ועל כמה שאני מתגעגע אלייך.
הלוואי,הלוואי שבכל הימים אני אחשוב עלייך ורק עלייך,הלוואי שבכל יום אני אלך לישון באושר,אושר טהור,אושר נדיר,האושר שאת הבאת לי.
את זוכרת את היום שהכרתי אותך? באותו היום ידעתי,ידעתי שהכול ישתנה,שמהיום זה לא רק אני זה אנחנו.
אני אוהב אותך
ג'ון
עריכה-
בתקופה שכתבתי את הסיפור הזה הייתי מאוהבת,ואני חושבת שכתבתי את זה כדיי לזכור איך הרגשתי.כרגע זה הדבר היחיד שנשאר לי מאותה התקופה, תקופה ששינתה אותי כלכך,עיצבה אותי להיות מי שאני,ביגרה אותי.
זאת הייתה אחת מהתקופות בחיים שלי, היא הייתה מוזרה. מצד אחד הייתי מאושרת ומצד שני סבלתי. עכשיו הרבה יותר טוב,כרגע אני מאמינה שבסופו של דבר הכול לטובה,זאת לא הייתה טעות.
קשה לי לקרוא את הסיפור הזה,,אני מתחילה לבכות בכל פעם שאני קוראת אותו, אני נזכרת באותה התקופה,וזה כלכך כואב...
בהתחלה מתארים מישהי שבוכה וסובלת ,אני מניחה שחזיתי את עתידי.כן,בכיתי,לא בטוחה לגביי סבל ,בסופו של דבר טוב לי.אני שמחה.אני מאושרת.
אני כבר לא אוהבת אותו.האהבה שלי בניגוד לאהבה של ג'ון לא עמידה בזמן,היא פגיעה.
הסיפור הזה נשאר שלי ורק שלי.זיכרון מתקופה מתוקה.
אוהבת את כולכם 3>>>
גילהגולה [תודה יסמין.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
