טוב אני יודעת שאמרתי שגמרתי עם הפוסטים הדיכאוניים..
אבל זה בלוג ומותר לי לכתוב מה שאני רוצה
אוף פשוט רע לי. פעם היו אומרים לי "מי החברים שלך?" ולא יכולתי לספור אותם אפילו על האצבעות מרוב שזה היה הרבה..עכשיו שאומרים לי אני פשוט שותקת.
אז..אני ונועה כבר לא חברות הכי טובות...אין לי רצון כל כך לפרט..
אני מרגישה לבד. כל כך לבד..
נמאס לי להיות הזאת המציקה שתמיד מראה כל כך הרבה אהבה.. נמאס לי לבוא לבית ספר..ואין לי אפילו כתף אחת תומכת לבכות עליה..ואם כן..זה בטוח יהיה יותר מידי מעצבן
מי החברים האמיתיים שלי? אני לא בטוחה שיש בכלל כאלה..אפילו חברים רגילים ולא אמיתיים..
נמאס לי לבכות כל הזמן שאני חוזרת הביתה! נמאס לי לבוא לבית ספר הזה!!
פעם כל כך אהבתי לבוא ועכשיו אני פשוט מחכה לרגע שאני לא אהיה שם..
ומי שעוד מסתובב איתי איכשהו, תשקלו את המילים שלכם..כי בפעם הבאה שמישהו ישאל אותי אם אני מעשנת שלא ימצא את עצמו על איזה עץ מת.
אני כל כך שונאת לעשות את הפוסטים האלה...כל כך..אני שונאת להיות עצובה ושאנשים ידעו על זה... זה ממש רחמים עצמיים ואני שונאת את זה
בא לי למות... כלכך...הלוואי שידעתי איך..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
