השכל אומר כי טוב, והלב רק רוצה להקיא. אפילו הוא כבר יבש מדמעות. כ"כ הרבה מחשבות, כ"כ הרבה תהיות, תהיות שאין להן מענה. וגם אם יהיה להם מענה- איך זה יגרום ללב להפסיק לרצות להקיא?
אני מסתכלת על העולם דרך עיניים זרות, ולא מזהה. כאילו כלום כבר לא קשור אליי באמת. חיוך הוא רק הפעלת כמה שרירים ותו לא. וכל כמה שאני לא אשתמש בו- הוא לא עוזר להניע משהו בפנים, עמוק יותר.
העולם עייף. עייף מכל השנים עקובות הצער שעוברות עליו. חיים באותו עולם, וכל אחד חי בעולם משל עצמו. חיים את האמת ולא יודעים שהיא שקר. אדם שיואיל לספר אותה ייחשב לשוטה.
אני כאן, ואני במקום אחר לגמרי. מנסה לאחוז בכל כוחי את מה שהחליק מבין אצבעותיי מזמן. מנסה להרגיש. להתבונן במקום לראות, להקשיב במקום לשמוע. לשוחח במקום לדבר. למלא איזשהו חלל. ככל שאני מעמיקהאני מגלה שהתהום עמוקה יותר ויותר. אין לה קץ וגם לא יהיה לה. אולי הקץ הוא בעצם החוסר ידיעה.
נמאס מהכל. שונאת הכל. רוצה לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
